כשנתיים לאחר נישואיהם של דויד ויוכבד-חנה שטאובר, סיים דויד ללמוד משפטים בקליפורניה, מקום מגוריהם. בני הזוג החליטו לציין זאת בטיול באירופה.
 
במהלך הטיול, היה זה בעת נסיעה ביוון, סטתה מכוניתם מכביש הררי וצללה אל תהום עמוקה. דויד נחבל קלות והצליח לצאת מן המכונית בכוחות עצמו, אך אשתו הצעירה נלכדה בתוך המכונית שעות ארוכות ודויד לא יכול לעזור לה. כאשר חולצה – מדממת ומשותקת למחצה – הובהלה במסוק לבית-רפואה באתונה.
 
הרופאים היוונים לא היו מיומנים דיים בטיפול בפציעות מסוג זה. הם חששו לנזק בחוט השדרה שלה והחדירו לגבה צלחת מתכתית. ברם, הניתוח לא הצליח. להפך, הוא רק החמיר את היקף השיתוק. היא לקתה גם בנמק ובצהבת, והרופאים, שחששו כי רשלנותם תוביל לתביעת נזיקין, המליצו להעביר את יוכבד-חנה לבית-רפואה אמריקאי.
 
הוריה של יוכבד-חנה, שנכנסו לתמונה, חפצו כמובן להעניק לבתם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ודאגו להעבירה לבית-רפואה בעל מוניטין בקליפורניה. אך גם שם הרופאים לא היו אופטימיים באשר לסיכוייה של האישה להתגבר על השיתוק וללכת בכוחות עצמה.
 
עוד קודם נסיעתם לאירופה היה לדויד ויוכבד-חנה קשר עם הרב שלמה קונין, שליחו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בקליפורניה. כשנודע לרב קונין על דבר האסון, בא לבקר את יוכבד-חנה בבית הרפואה. הוא המליץ לה לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו. "הרבי עזר לאנשים גם במצבים שנראו לרופאים כחסרי סיכוי", אמר.
 
יוכבד-חנה לא הייתה מסוגלת לכתוב, אך נוסח בקשת הברכה מהרבי היה כולו שלה. המכתב נשלח אל הרבי ויוכבד-חנה חשה רגועה ואופטימית יותר.
 
מכתב התשובה של הרבי היה מהיר ונשלח בשני עותקים: אחד לבית-הרפואה ושני לרב שלמה קונין, שנתבקש להעביר את המכתב אל יוכבד-חנה בהקדם, עוד לפני השבת הסמוכה. הרבי הורה לה להתחיל להדליק נרות שבת כבר בשבת זו, ואם אפשר – בכוחות עצמה. הרבי התייחס לחשיבות הביטחון בה' וסיים בברכה לרפואה שלמה.
 
כל תנועה מיותרת הייתה עלולה להגדיל את הנזק העצבי לחוט השדרה הפגוע של יוכבד-חנה, ואיך שלא יהיה, האפשרות היחידה שתדליק נרות שבת הייתה לרתום למשימה גם את בעלה. וכך היה: דויד הניח בידה נר דולק והזיז בעצמו את ידה הפגועה כך שתוכל להדליק את הנר השני. כך עשה במשך חודשים אחדים.
 
השיפור היה איטי והדרגתי, עד שיוכבד-חנה שוחררה ועברה למרכז שיקומי. ערב שבת אחד התכוננו הוריה להביא לה, כרגיל, נרות להדלקה, אולם אחרו להגיע בשל פקק תנועה, עד לאחר שעת כניסת השבת. לראשונה, מזה כמה חודשים, לא הדליקה יוכבד-חנה נרות שבת.
 
באותו ליל שבת החלה יוכבד-חנה לדמם באופן פתאומי. הרופאים לא ידעו מה לעשות ונותרו חסרי אונים. בנקודה מסוימת היה אפילו חשש לחייה.
 
במוצאי-שבת התקשר דויד לרב קונין וסיפר לו על המקרה. הרב קונין כמעט השביע אותו שלא להניח למקרה כזה להישנות, ויצר קשר טלפוני עם מזכירו של הרבי. זמן קצר לאחר מכן, פסקה יוכבד-חנה לדמם.
 
הייתה זו נקודת ציון, שלאחריה חלו שיפורים משמעותיים ביותר. בתוך ארבעה חודשים שוחררה יוכבד-חנה, לשמחתה ולשמחת משפחתה. אמנם נותרה מרותקת לכסא גלגלים, אך הצליחה לנהל אורח-חיים תקין ואף לשחות בבריכה.
 
נאסר עליה להרות במשך שנתיים מאז השחרור. אך יוכבד-חנה לא שעתה לאזהרה והרתה כעבור זמן קצר. היא כתבה לרבי על חששות הרופאים וביקשה ברכה. הרבי השיב והעניק לה ברכה להריון קל ולידה תקינה ובריאה.
 
רופא המשפחה המליץ לבצע הפלה. לדבריו, מידת הסיכון שבלידת תינוק הייתה רבה מדי. כאשר ראה כי המטופלת שלו נחושה בדעתה, שינה כיוון והציע לה ללדת בניתוח קיסרי. לידה רגילה לא הייתה מבחינתו באה בחשבון.
 
אולם יוכבד-חנה הייתה החלטית ללדת בלידה טבעית והחליפה רופא. "הרבי שלי", כך אמרה, "הבטיח לידה קלה. מדוע אפוא שלא אלד בטבעיות?"
 
היא בחרה ברופא שיילד גם את ילדיו של הרב קונין. רופא זה רחש כבוד לרבי והביע נכונות לנסות לידה רגילה.
 
דברי הרבי לא נפלו ארצה. ההיריון התנהל כשורה עד תומו, והתינוק נולד באופן טבעי ללא כל סיבוכים. הלידה התרחשה בתאריך פטירת סבה של יוכבד-חנה, והבן נקרא בשמו: אליהו-שמחה.
 
יוכבד-חנה אף הרתה בשנית וזכתה בילד נוסף.
 
ברבות השנים, זכה אליהו-שמחה הקטן לנס משלו: בהתוועדות מיוחדת לפני חג הפסח, פנה הרבי לסבו של הילד ואמר לו כי נכדו "יהיה בסדר". לאחר מספר ימים נודע כי הילד לקה בדלקת קרום המוח, ובמשך כמה יממות פרפר בין חיים ומוות. בפתאומיות, הגיעה הטבה במצבו, ובתוך זמן קצר הוא הבריא לחלוטין ומהמחלה הקשה לא נותר זכר.