הבחור החב"דניק שפשף עיניו בתימהון. הדמות שניבטה מולו הייתה הדבר האחרון שחשב לפגוש בעיר הזו.
 
מזה תקופה שוהה הבחור אי-שם באחת הערים באירופה, מסייע לשליח המקומי של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח להפיץ את אור היהדות. באותו יום עלה הבחור על הרכבת העירונית, בדרכו למשימה חשובה. עיניו רפרפו על שורות המושבים הקרובות, בחיפוש אחר מקום ישיבה, ופתאום הן קלטו מישהו שנראה מתושבי 'מאה שערים' – השכונה החרדית המפורסמת בירושלים. מה זה?! התקשה הבחור לעכל את המראה. מהיכן זה 'נחת' לכאן?
 
הבחור לא התאפק וניגש אל האיש: "שלום עליכם! לאן כבודו נוסע?".
 
האיש תלה בו מבט, כמו ניסה לתהות על קנקנו. הוא נראה חוכך בדעתו אם לחשוף את קלפיו. לאחר שנייה ארוכה פתח את פיו והחל לגולל את סיפורו המזעזע.
 
"נולדתי במאה שערים. גדלתי שם, התחנכתי שם וגם נישאתי שם לאישה, שכמוני נולדה וגדלה בשכונה. נולדו לנו חמשה ילדים, והגדולים שבהם כבר למדו במוסדות הקהילה המקומיים. זו הייתה החממה הטבעית שלנו.
 
"יום אחד נעלמה אשתי מהבית – ולא שבה. נעלמה כאילו נבלעה באדמה. כעבור מספר ימים קיבלתי ממנה מכתב קצר ומצמרר. 'היית בעל מצוין. אבל החלטתי לשנות אורח-חיים. אני גרה עם בעלי החדש בכפר מגוריו המוסלמי'.
 
"קשה לתאר את ההלם שפקד אותי. בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי מציאות כזו. במכתב נוסף ששלחה, השאירה מספר טלפון כדי שאתקשר לספר לה על שלום הילדים...
 
"כמובן שלא התקשרתי. המכתב הבא שקיבלתי היה זימון מבית-משפט, לדיון בעניין המשמורת על הילדים.
 
"עורך-דין שאליו פניתי הסביר לי, כי בהתחשב בגיל הרך של הילדים, צפויה האם לזכות במערכה המשפטית. 'במקרה הטוב, אולי יואיל השופט להשאיר אצלך ילד או שניים. אך גם בשביל זה צריך להרבות בתפילה', הדגיש.
 
"מכר חסיד חב"ד המליץ לי לבקש את ברכת הרבי מליובאוויטש. על רגל אחת הוא הרצה לי כיצד כותבים דרך 'איגרות-קודש' – סדרת הכרכים המכילה אלפים ממכתבי הרבי בכל תחומי החיים. כותבים מכתב ולאחר הכנה מתאימה שכוללת החלטה טובה להוסיף בענייני תורה ומצוות – מכניסים אותו אל בין דפיו של הספר, וכך מתברכים. בחלק ניכר מהפעמים גם מוצאים באורח פלא, בעמודים החופפים על המכתב שהוכנס, התייחסות מנחה מהרבי לנושא המבוקש.
 
"הוא הדריך אותי כיצד לכתוב ולהניח את המכתב. לאחר שכתבתי והנחתי, פתחנו יחד את הספר בעמודים החופפים למכתבי, ומצאנו שם שורה אחת רלוונטית. נכתב בה: 'אסור לוותר על חינוך יהודי, אפילו של ילד יהודי אחד'.
 
"באותו רגע נצנצה בי הארה גדולה. שבתי לעורך-הדין והודעתי לו כי אין בכוונתי לוותר על אף אחד מילדיי. ראיתי בכך הוראה מהרבי – לא לוותר על החינוך היהודי של אף אחד מהם. עורך-הדין שמע – ונד לי בראשו ברחמים.
 
"הגיע יום הדין. ראשונים, כובדו נציגי התביעה לומר את דבריהם. בלשון מלוטשת ורהוטה, הציגו עורכי-דין ערביים את החוק המצדד בעד משמורת אצל האם, ואף הוסיפו צבעים לחשיבות הדבר במקרה שלנו.
 
"כאשר כובד עורך-הדין שלי לדבר, הוא אמר: 'כבוד השופט! ברור לי כי על פי החוק הילדים צריכים להימסר לאם. אבל אני פונה בבקשה מיוחדת לכבוד השופט, כי לפחות ילד אחד או שניים יישארו בחזקת האב'.
 
"כעסתי מאוד. הרי לא זה מה שביקשתי שיאמר! קמתי בנחרצות ונטלתי לעצמי את זכות הדיבור: 'כבוד השופט! יש לי הוראה מהרבי מליובאוויטש, לא לוותר על החינוך היהודי של אף אחד מילדיי. דרישתי אפוא להשאיר את כל הילדים למשמורתי, כדי שימשיכו להתחנך בדרכם הטבעית'.
 
"השופט סיכם את דברי הצדדים ואמר כי נכנס לחדרו לכמה דקות ומיד יחזור לאולם ויפסוק את הדין. 
 
"לאחר שהשופט יצא, התחוללה דרמה באולם. אשתי לשעבר, שנכחה באולם, החלה פתאום לצעוק ולקלל בטרוף. 'חבל שהיטלר לא חיסל אתכם! טוב שיש שאהידים! אנחנו נחסל את כל היהודים!'.
 
"עורכי הדין הערבים ניסו להרגיעה בכל דרך. 'את מזיקה לעצמך. זה לא המקום המתאים!'. אבל היא רק הגבירה את צעקותיה, והמשיכה בכך גם אחרי שהשופט שב למקומו והלם בפטיש.
 
"כאשר השתרר לבסוף שקט, אמר השופט: "כוונתי המקורית הייתה לפסוק כי הילדים יעברו לרשות האם. אבל הרגעים האחרונים שינוי את דעתי. הבנתי כי מצבה הנפשי של האם רעוע, והשקפת עולמה מסוכנת. אני פוסק אפוא חד משמעית כי כל הילדים יישארו בחזקת האב!".
 
"בהמלצת יודעי דבר, החלטתי לארוז חפצים ולהיעלם מהארץ עם הילדים. היה חשש מהותי, כי יוגש ערעור לפני ערכאה גבוהה, ובה אצא נפסד. לפיכך מיהרתי, בטרם תתעשת התביעה, והיגרתי לאירופה, לאזור זה.
 
"ילדיי", חייך האיש, "מקבלים היום את החינוך הטוב ביותר לדעת הרבי. הם לומדים במוסדות חב"ד במקום".