בימים שני ושלישי, י"ב-י"ג בתמוז, יחול חג הגאולה של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת רבי יוסף יצחק, ממאסרו בברית-המועצות, לפני 91 שנים.
 
הקומוניסטים, כידוע, רדפו עד חורמה כל מוסד דתי או אישיות דתית, במיוחד יהודיים. במשטרה הסובייטית הוקמה מחלקה עברית, שנוהלה, למרבה האירוניה, על-ידי יהודים מרושעים ומטרתה המוצהרת הייתה מאבק ביהדות. אף אחד לא הרהיב עוז להילחם נגדם. כל גדולי ישראל דאז ששהו בברית-המועצות, נמלטו לארצות החופש והרווחה ופתחו דף חדש בחייהם, מלבד אחד ויחיד שנשאר בזירה  הסובייטית: הרבי. הרבי נלחם בקומה זקופה בקומוניסטים ובמיוחד הותיר בפי אנשי המחלקה העברית טעם מריר של תבוסה.
 
למול ניסיונותיהם להיטמע בין הסובייטים ולהטמיע גם את אחיהם – הקים הרבי מערכת מסועפת של מוסדות תורניים מתחת לאפם הצליח הרבי לשמר את הגחלת היהודית ברחבי המדינה. הללו ידעו כי אם ישימו את ידם על הרבי וישביתוהו מעבודתו – תזדעזע כל המערכת היהודית שהקים, תתמוטט מוראלית ותקרוס. לכן הם אסרו את הרבי ואף תכננו להוציאו להורג. אולם לחצים בינלאומיים אדירים (שהופעלו הרבה בזכות שתדלנות נמרצת של חתן הרבי וממלא מקומו ברבות הימים, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח) השפיעו עליהם בדרך נס. בשונה מהרגלם להקשיח עמדות מול העולם, נכנעו הסובייטים לשחרר את הרבי כעבור שבועות ספורים. בי"ב בתמוז בישרוהו על השחרור ולמחרת שחררוהו בפועל.
 
***
 
עם מעט מחשבה על נסיבות המאסר והשחרור, מגלים שזהו ריטואל חוזר בדברי ימי ישראל. אמנם בגרסות שונות מעט, אך בעיקרון מאוד זהה של מאבק בין שני פלגים בעם ישראל: אלה שמתביישים בשונותנו מיתר העמים ואלה שמתגאים בה. אלה שנכנעים בקלות לתכתיבים שנכפים עלינו ואלה שנלחמים על הדרור והעצמאות היהודיים.
 
מה שהשתנה מפעם לפעם זה רק השמות והכינויים של הקבוצות: פעם נקראו אלה נביאי הבעל ואלה נביאי השם, פעם – אלה מתייוונים ואלה מכבים, פעם – אלה צדוקים ואלה פרושים. אבל ביסודו של הוויכוח עמדה תמיד שאלה אחת: האם להכיר בגאון במציאות שקבע הקדוש-ברוך-הוא כי אנו "עם לבדד ישכון", או לנסות לשווא ליצור מציאות מדומה של "ככל הגויים בית ישראל".
 
ההיסטוריה הוכיחה, שבסופו של דבר הסתיימו הוויכוחים תמיד בניצחונו של אותו צד. גם אם בטווח קצר נוצרה תחושת ניצחון אצל התבוסתנים והמתרפסים – הרי שבטווח הארוך אבד עליהם הכלח, ומי שנותרו הם המתגאים ביהדותם והמתבדלים מן העמים.
 
וזה בדיוק גם מה שקרה במאבק בין הרבי לבין היהודים הקומוניסטים: בתחילה הם הרגישו על הסוס, נהנו בחיקה של אימא רוסיה הגדולה ובטחו שעוד רגע קט יצעד כל העולם לאורו של שמש-העמים – והיום, מה בדיוק נשאר מהם? – ברית-המועצות קרסה והתנפצה בקול רעש גדול, מהאידיאולוגיה הקומוניסטית לא נותר כמעט כל זכר, ואילו היהדות האותנטית, השמרנית, הולכת ופורחת ברחבי תבל.
 
***
 
זהו אפוא המסר האקטואלי של חג י"ב בתמוז: להאמין בייחודיות היהודית ולטפחה. להבין, שאין טעם להשקיע מאמצים בהטמעת העם היהודי בין עמי העולם. מזה יותר מ-3300 שנים לא הצליחו בכך אף פעם, וכך גם לא יצליחו לעולם. היינו מיוחדים ונישאר מיוחדים. לנצח.
 
שינוי אחד כן נכון לנו בעניין המיוחדות: נכון להיום, המיוחדות שלנו היא לצנינים בעיני עמים רבים. היינו ועודנו עדים לגילויי אנטישמיות. אך בקרוב מאוד – כשתתגלה מלכותו של הבורא לעיני כול, בגאולה הצפויה להתרחש בכל רגע ממש – תעלה המיוחדות שלנו על נס בעיני כל האנושות. כולם יעריצו אותה בגלוי ובפה מלא.