לפני קרוב לחמישים שנה ניצב העולם המום למול מה שהיה ההישג הטכנולוגי הכביר של כל הזמנים: הנחתת אדם על הירח. האלמנט המרכזי בהצלחת המשימה הדמיונית הזו היה, ללא ספק, מחשב הניווט הדיגיטאלי של החללית, הלוא הוא ה-AGC  המפורסם. מחשב זה סימן את תחילתו של עידן תקשורת ה"הי-טק" הסלולארית.
 
במונחים הטכנולוגיים של היום נראים הביצועים של ה-AGC האגדי עלובים למדי: בכל טלפון סלולארי מצוי היום מחשב מהיר פי 50, עם זיכרון גדול פי 100 ומשקל קטן פי 2000 ממנו. מה שהיה פיתוח ייחודי ויקר להחריד, נמצא היום בכיסו של כל ילד. תקשורת שהייתה פעם מקוטעת ומוגבלת מכל הבחינות, הפכה לתקשורת-על נוחה וזמינה לכל אחד, בכל מקום, בכל זמן.
 
שורשיה של ההתפתחות הטכנולוגית המואצת הזו נעוצים בהתפתחות מואצת מסוג אחר לגמרי. התפתחות במקום בו מתחיל הכול – ברבדים הרוחניים של המציאות: אנו נמצאים כעת על סף נסיקה אל עולם חדש – עולם של גאולה. במסגרת ההכנות והבשלת היקום לקראתה, מואץ היום מאוד קצב-החיים הכללי. למרות שמספר השעות ביממה נותר על 24 – אנו מצליחים היום לדחוס אל תוך יממה פעולות שבעבר דרשו כמה וכמה יממות, שבועות ואף חודשים ושנים. כל אחד יכול "להגיע" אל (לתקשר עם) כל אחד, בכל מקום, באפס זמן.
 
במובן מסוים, הזמן והמקום איבדו את משמעותם הטוטאלית, הישנה. האדם הפסיק כביכול להיות כבול אליהם כבעבר – כי הוא מתקדם לקראת עידן הנצח, עידן בו יתבטלו מושגי הזמן והמקום במתכונתם המוכרת. בדיון העכשווי בנושאים אלה מתערבבת שפת המדע בטרמינולוגיה התורנית העתיקה, עד שקשה (ואולי כבר לא צריך) להפריד עוד ביניהן.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח קורא לזמן המיוחד הזה של טרום-הגאולה: "זמן השיא" (העכסטע צייט, באידיש). לדברי חז''ל, תקופה זו הנה קשה במיוחד. היא גדושה בניסיונות, ושכרה בצידה – למי מאתנו שישכיל לנצל אותה כראוי: להתגבר על הניסיונות ולהגיע למיצוי עצמי בעבודת השם מאומצת של הרגע האחרון. מאמץ שיבטיח כניסה איכותית יותר לעולם הנצח, כנשמות בגופים – עולם הגאולה האמתית והשלמה.
 
אמנם לכולנו מובטחת כניסה לשם – כדברי חז"ל, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – אך איכות-החיים שם תלויה בעבודתנו כעת, ברגעי הגלות האחרונים.