בין חכמי התלמוד (בפסחים סח, ב) ישנה מחלוקת, האם יש להקדיש ימי חג להתעלות רוחנית בלבד או שיש צורך לחוש את השמחה גם בגשמיות על-ידי אכילה חגיגית. בנוגע לחג השבועות קיימת תמימות-דעים כי אכן עלינו לתת לעצמנו את השמחה הגופנית שבאכילה.
 
עד כדי כך, שאפילו אדם שחלם חלום רע וברצונו להתענות תענית חלום – דבר המותר בכל שבת ומועד (אך לא מקובל כיום) – בחג השבועות הוא אסור בכך. ביום זה ישנה חובה לשמוח בגשמיות – באכילה ושתייה דווקא.
 
מדוע אכן מיוחד דינו של חג השבועות? – מנמקת הגמרא: "יום שניתנה בו תורה הוא". התורה היא אמנם רוחנית בעיקרה, אך תכליתה לחדור לחייו הגשמיים של האדם ולא להישאר בגדר רעיונות רוחניים מופשטים. ואת זה מסמלת האכילה. התורה, מעבר להיותה חכמה אלוקית מפעימה, נועדה להדריך את האדם בכל פרטי חייו עלי-אדמות, וזאת אנו מבטאים על-ידי שאנו שמחים בגשמיות. אפילו על חשבון חשק עז להתענות תענית-חלום.
 
החיבור המלא בין רוחניותה של התורה לגשמיות העולם יתגלה בגאולה. אז נחוש היטב כי אין מאבק או סתירה בין רצון השם לבין ההוויה הגשמית שלנו, כי הגשמיות תזדכך ותהיה מכוונת בטבעיות אל הרצון האלוקי. כדי להדגיש זאת, יהיו לגילויים שבגאולה ביטויים גשמיים מובהקים (שמשמעותם הפנימית רוחנית ועמוקה). ולדוגמה – הסעודה המיוחדת, בה נאכל את ה"לווייתן" ו"שור הבר" ונשתה את "היין המשומר".
 
(התוועדויות תנש"א כרך ג עמוד 263)