הרב יחיאל מיכל חרל"פ, בנו של הרב יעקב משה חרל"פ מירושלים, כבר שימש כרב קהילה בניו יורק בעת שהתרחש סיפורנו. הסיפור התחיל כאשר הוא ואשתו שמו לב כי משהו אינו כשורה עם בריאותה.
 
בתחילה ניסו להתעלם ולקוות כי המחושים הלא נעימים יעברו מאליהם. אולם נראה כי האמירה שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר, לא הייתה תקפה במקרה שלהם.
 
רופאים שאליהם הגיעו בהכוונת רופא המשפחה המוכר והחביב, קימטו מצח ושלחו את האישה לבדיקות רבות ומקיפות. שבועות חלפו ותוצאות הבדיקות הגיעו. הן לא נשאו עימן בשורות טובות.
 
כשחזרו עם התוצאות לרופא המשפחה, הוא הבהיר להם כי הטיפול במחלה זו הוא למעלה מכוחותיו ושלח אותם אל רופא מומחה בקיא ומנוסה ממנו. זה האחרון ישב מול הזוג במבט מושפל. בכל פעם מחדש בה מצא את עצמו מבשר בשורות כאלו למטופלים, הוא התקשה כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
 
"ראו, כבוד הראביי והגברת", פנה בכבוד אל הזוג המבוהל שמולו, "מצבה של הגברת לא טוב. לא טוב בכלל. אני ממליץ על אשפוז במרכז רפואי גדול לבדיקות מעמיקות יותר ולמציאת דרכי טיפול".
 
הרב והרבנית  חרל"פ מיהרו למלא אחר הוראות הרופא ופנו לאשפוז. לאחר סדרה מתישה של בדיקות מעמיקות, פרסו הרופאים במרכז הרפואי את מסקנותיהם בפני הרב. "עלינו לערוך ניתוח לאשתך. הניתוח הוא ניתוח סטנדרטי, שכמותו נערכים רבים כל הזמן. אין לכם ממה לחשוש", ניסו לנסוך ביטחון באנשים שמולם. "לאחר הניתוח מצפים לגברת חיים בריאים".
 
הרב חרל"פ לא נמנה על חסידי חב"ד, אבל הוא הרגיש את עצמו קרוב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. כבר יותר מפעם אחת זכה להיות אצל הרבי וזה הספיק לו כדי לפנות כעת בטבעיות לרבי ולבקש ברכה עבור אשתו, שגורל בריאותה מוטל על כף מאזניים. הוא לא התכוון להסכים לניתוח כלשהו, סטנדרטי ככל שיהיה, מבלי לקבל את ברכת הרבי ואישורו.
 
דעת הרבי הייתה נחרצת בצורה שהפתיעה את הרב חרל"פ: "אני מכיר את המחלה ואת הניתוח וממליץ לכם לא לבצע את הניתוח".
 
לא לבצע את הניתוח? הרב חרל"פ היה המום, בעיקר ממידת הנחרצות בה נוסחה התשובה. הרי הצוות הרפואי תיאר את הניתוח כטיפול רפואי סטנדרטי ומה יכול להיות כאן גרוע כל כך? אולם מכל מקום הוא קיבל את עמדתו המוחלטת של הרבי והודיע לרופאים כי אשתו לא תחתום על הסכמה לניתוח.
 
התגובה הראשונית של הרופאים הייתה חוסר אמון משולב בתדהמה. כמה מהם אפילו צחקו עליו גלויות. "ראה, עם כל הכבוד לך ולמי שאתה מתייעץ עמו, שאיננו יודעים מיהו – כאן", הצביעו לעבר החדר הסמוך, "יש חולה החולה באותה המחלה בדיוק. ולא סתם חולה", לחששו בדיסקרטיות, "מדובר באישיות נכבדה ביותר, שהנשיא אייזנהאואר בעצמו מתקשר אליו מידי יום כדי לדרוש בשלומו".
 
הרב חרל"פ הנהן בנימוס. מה לו ולגוי זה, גם אם הוא חביבו של הנשיא אייזנהאואר? "חולה זה נותח בשבוע שעבר וכעת הוא כבר בתהליך החלמה ועומד לשוב לביתו בקרוב, בריא ושלם", סיים הרופא בטון של התנצחות.
 
הרב חרל"פ המשיך להנהן בראשו בנימוס ובד בבד המשיך לעמוד על שלו. הוא הסביר להם, שעם כל הכבוד לממצאים, לסקרים, לניסיון הרב ולחביבו של הנשיא אייזנהאואר, הוא התייעץ עם אישיות שמתקשרת עם כוח עליון והנחייתה של אותה אישיות הייתה לא לנתח וכך הוא מתכוון לנהוג.
 
הרופאים נאלצו לכבד את רצונו של הרב חרל"פ ואשתו, אם כי מאחורי גבם הפגינו זלזול מהצורה המשונה בה מקבלים היהודים הללו החלטות גורליות.
 
שבוע ימים חלף. אשתו של הרב חרל"פ לא נותחה ולפתע חלה תפנית במצבה. תחת ההידרדרות התמידית החל שיפור שהלך ותפס תאוצה מיום ליום, עד שהיא התרפאה כליל ללא ניתוח. לעומתה, ידידו של הנשיא אייזנהאואר, מהחדר הסמוך, הלך לעולמו בדיוק שבוע לאחר הניתוח ה"מוצלח".