העולם מתנהל על פי תוכנית אלוקית קבועה מראש. נקודת ההתחלה היא הבריאה, והיעד הוא תקופת הגאולה. מטרת הבריאה היא ליצור סביבה עוינת כביכול לנוכחות האלוקית, מתעלמת ממנה ומדחיקה אותה לחלוטין – ולהפוך אותה לכזו שהנוכחות האלוקית ניבטת בגלוי מבעד לכל צעד ושעל בה. בלשון חז"ל: "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". מטרה זו תתגשם בשלמות בתקופת היעד – תקופת הגאולה השלמה.
 
בין הבריאה לגאולה, ישנה תקופת הביניים למתחלקת לשלוש: תוהו, תורה וימות המשיח.
 
וכך נאמר בגמרא: "שית אלפי שנין הווי עלמא (ששת-אלפים שנה קיים העולם): שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". 'תוהו' הוא כינוי לתקופה שמאז הבריאה ועד לעזיבתו של אברהם אבינו את חרן ויציאתו לקיום הצו האלוקי "לך לך" – להפיץ בעולם את האמונה בא-ל אחד. ובלשון הציורית המופיעה במדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם – התחיל להאיר".
 
הפצת האמונה על-ידי אברהם הייתה הכנה לקראת קבלת התורה, ולכן היא פותחת את 'שני אלפים תורה'. סיומה של תקופה זו הוא בסמוך לחתימת המשנה. לאחר חתימת המשנה לא ניתנה עוד סמכות כה מוחלטת של פסיקת הלכה, כפי שניתנה לתנאים, חכמי המשנה (וכמו שאמרו חז"ל כי דווקא 'הטועה בדבר משנה' אין לדבריו כל ערך).
 
מאז החלה תקופה חדשה הנקראת "ימות המשיח", "לפי שהם ימים מוכנים ומתוקנים לביאתו, אם יזכו הדור" (אברבנאל). כשם שהחורף כולו נקרא ימות הגשמים, גם אם לא יורדים בפועל גשמים, משום שזו העונה הראויה לגשם – כך גם הימים הראויים לביאת המשיח מכונים 'ימות המשיח'.
 
המהר"ל מפראג מוסיף ומסביר, כי (על פי הסדר הרגיל) לפני אלפיים שנים אלו לא יכול המשיח לבוא. "רק באלו ב' אלפים האחרונים הם ימי המשיח".
 
כיום אנו נמצאים כבר 1774 שנים מאז שהחלה התקופה המכונה 'ימות המשיח'. בעשרות השנים האחרונות, מאז תחילת נשיאותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, מתקיים מימד חדש במשמעות "ימות המשיח, שבהם אנו נמצאים עכשיו": ימים בהם הרבי (המשיח) פועל בסוף זמן הגלות – כעדותו שלו – להבאת הגאולה.