חודש החגים תשע"ד. בבית המדרש של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שוררת צפיפות מבורכת. חסידים ואורחים מכל העולם באו להסתופף בד' אמותיו של הרבי. האולם של 770 – כפי שמכונה בית המדרש (על שם מספר הבית בשדרה בה הוא ממוקם – איסטרן פארקווי) – המה אדם. חלקם יושבים, חלקם עומדים. אלו מתפלפלים בסוגיה בגמרא והללו לומדים מאמר חסידות. בין לבין נשמעים קולות תפילה מהמניינים הרבים הפזורים במתחמי התפילה.
 
עמיחי, אברך צעיר חובש כיפה סרוגה, שהתקרב לחסידות חב"ד בשנים האחרונות, פסע פנימה במהירות סערה. הוא ביקש מכל מי שנתקל בו שיתפללו וילמדו לרפואת אביו, שמאושפז בבית רפואה בארץ הקודש. הוא שיחזר במחשבתו את השיחה שניהל עם אימו דקות ספורות לפני כן.
 
אביו נכנס לבית הרפואה לבדיקה שגרתית והיה אמור להשתחרר עוד באותו היום. צלצול שגרתי שצלצל הטלפון לא העיד על הבשורות הקשות שהוא נושא בחובו. "אבא בטיפול נמרץ", בישרה אימו. "חזור כמה שיותר מהר לארץ". בין השורות הוא הבין שהמצב הוא כזה שכדאי כי יגיעו להיפרד, רחמנא ליצלן, ומי יודע אם יספיקו...
 
את המשך הדברים מספר ברגש רב עמיחי בעצמו:
 
רצתי ל-770 עמוס חששות כפי שיכולים להיות לבן שיודע כי במרחק אלפי קילומטרים שוכב אביו מחוסר הכרה ונלחם על חייו... בתוך כל הלחץ, הבלגן וחוסר האונים ניגש אליי מישהו והציע לי להצטרף ללימוד בחברותא. הסכמתי. מבלי שידע מה עובר עליי, ההוא בחר בשיחה של הרבי העוסקת בביטחון גמור בהשם (ליקוטי שיחות חלק לו פרשת שמות).
 
היה לי ברור שמדובר באיתות מהקדוש-ברוך-הוא. מה שלא ידעתי זה שמדובר בחוליה ראשונה בשרשרת ארוכה ומופלאה של איתותים וניסים שעוד נזכה לראות.
 
כשסיימנו את החברותא ניגש אליי ידיד ששמע על מצבו של אבי והציע לי לכתוב לרבי באמצעות "אגרות קודש". ערכתי את ההכנות הנחוצות ובדמעות התיישבתי לכתוב לרבי, כי יברך את אבי שיחיה ברפואה שלימה.
 
נפתח לי במענה שמופיע בכרך ט"ז וכך נכתב שם:
 
במענה למכתבו בו כותב אודות מצב בריאות... השם יתברך יצליחו לבשר טוב בהאמור וכן בכלל בעניניו, ובהעיקר שבהם מעניני תורה ומצוות. בברכה לבשורות טובות....
 
התמלאתי מיד בביטחון שהשיפור המיוחל במצב בוודאי קרוב. לאכזבתי המצב המשיך להידרדר עוד ועוד.
 
לאחר שחזרתי לארץ, ביום ה' במרחשוון אחר הצהריים, מיהרתי להגיע לבית הרפואה. הרופא עמו שוחחתי אמר לי בכנות, כי אם לא יהיה שיפור בתפקוד המערכת החיסונית ביממה הקרובה הם אינם יודעים אם יהיה אחר כך את מי להציל. שאלתי אם הסיכוי הוא 'חמישים-חמישים'? הרופא השפיל מבט ולחש: "לצערי, הרבה פחות מחמישים".
 
המצב היה נורא ואיום. מצד אחד, תשובה ברורה כל כך של הרבי ומצד שני – מהצד השני של החדר שכב אבי שיחיה חסר הכרה, מורדם ומונשם.
 
נעמדנו כל בני המשפחה על יד מיטתו חסרי אונים. מה יהיה? אנו רוצים לראות כבר את ברכת הרבי מתממשת!
 
נזכרתי שהתאריך של המכתב אותו קיבלתי מהרבי נשא את התאריך ו' מרחשוון. באותו ערב היה בדיוק אור לו' מרחשוון, והרגשה טובה החלה לחלחל בעצמותיי: ביממה זו יחול השינוי! אני בטוח!
 
למחרת בבוקר, בניגוד לתקווה ולביטחון שלי – טרם השתנה דבר. מכל מקום נותרתי חדור באמונה בדברי הרבי.
 
הגענו בני המשפחה שוב אל בית הרפואה. אחים ואחיות מסתובבים במחלקה, אדם נוסף נכנס לאשפוז, רעש רגיל של מיון. לפתע מגיעים הרופאים ותמורת המבט המיואש של אתמול – היה סבר פניהם שמח. "חל מהפך במצב מערכת החיסונית", הם בישרו בגיל. לאט לאט המצב הוטב, השתפר והתייצב.
 
בחלוף כמה ימים הודיעו הרופאים כי אבי צריך לעבור ניתוח. לא מורכב אך דורש את הסכמתנו. נזכרנו כי באותה איגרת בה ברך אותנו הרבי ברפואה שלימה לאבא גם הוזכר ניתוח
 
ונכון לעשות ניתוח זה, כיון שכשנעשה על-ידי מומחה דבר קל הוא... בכל אופן ידוע שבכגון דא סומכים על שני רופאים מומחים במקצוע.
 
בהתייעצות עם מומחים אבא עבר את הניתוח ומצבו הלך והשתפר, ברוך השם. מיהרנו לבשר לרבי את הבשורות הטובות. המענה שקיבלנו, שוב באמצעות 'אגרות קודש'  היה:
 
מאשר הנני קבלת מכתבם... ותשואות חן על הבשורות הטובות... ויהי רצון כשם שנתרבו... הנה יתרבה עוד יותר... וכפסק רבותינו ז"ל מעלין בקודש... בברכה לבשורות טובות תמיד כל הימים...
 
מסיים עמיחי: "במכתב סמוך כתב הרבי: הרי יש כמה וכמה ענינים עליהם כדאי להודיע ולפרסם. לאור הנחיה זו החלטנו לפרסם את הסיפור המיוחד שבו זכינו לראות במו עינינו כי יש נביא בישראל.