כ"ד בטבת, שחל ביום שישי, הוא יום ההילולא ה-201 (תקע"ג-תשע"ד) של מייסד חסידות חב"ד, כבוד קדושת רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה אדמו"ר הזקן. גאון אלוקי בכל מקצועות התורה, נגלים כנסתרים. במיוחד הוא נודע בזכות שתיים מתוך יצירות מופת רבות שכתב: שולחן ערוך, הנקרא 'שולחן ערוך אדמו"ר הזקן' (להבדיל בינו לבין השולחן ערוך הראשון, שכתב רבי יוסף קארו), ותניא – הספר המכונה 'תורה שבכתב של תורת החסידות'.
 
בתניא מופיעים כל יסודות תורת החסידות, שמתמקדים בנפש היהודית ובתהליכי הבריאה. ספר מופלא, ערוך בבהירות ומיועד לגדול כלקטן. הצדיק הנודע רבי לוי יצחק מברדיטשוב התבטא עליו: "כיצד הצליח להכניס אלוקים כה גדול לספר כה קטן?!".
 
*
 
אחד מהיסודות המופיעים בספר זה ושאותם תובע רבי שניאור זלמן מעצמו ומחסידיו הוא קבלת עול מלכות שמים. התבטלות מוחלטת כלפי הקדוש-ברוך-הוא. זהו הבסיס לעבודת החיים של יהודי, ולא משנה כמה הוא מוכשר, חכם או ידען. לכל מעשה, דיבור ומחשבה, לכל צעד בחיים – יש לגשת מתוך תנועה של ביטול האגו ושל רצון עז למלא את רצון הבורא.
 
קבלת העול הזו, אמר אדמו"ר הזקן, צריכה להיות מתוך שמחה. למרות שלכאורה מדובר בתנועות קוטביות – קבלת עול היא מין התכווצות, לעומת שמחה שמתאפיינת ברחבות ופתיחות – מסביר אדמו"ר הזקן כי ביסודן, יש לשתי התנועות מכנה משותף: גם קבלת העול וגם השמחה משחררות את האדם ממגבלות.
 
כאשר שרוי אדם בשמחה גדולה הוא מתעלה מעל למשקעים ומועקות. הוא מסוגל לסלוח לאנשים שבעבר פגעו בו עד עמקי נפשו ואפילו לחבק אותם. הוא פתאום מוצא בעצמו אמביציות למלא משימות, שבימים כתיקונם הוא רק חולם על מימושן.
 
כך גם כאשר נמצא יהודי בתנועה נפשית של קבלת עול, הוא נכון לבצע כל דבר שרוצה ממנו הקדוש-ברוך-הוא. גם משימות שנראות הרבה מעבר ליכולת שלו, הוא מוכן – וגם מצליח – לבצע. הוא מתמסר למילוי הכוונה האלוקית מעבר לכל מדידה והגבלה, והתוצאות ניכרות בשטח.
 
*
 
כאשר יהודים מתמסרים מעל ומעבר, הם גורמים לכך שגם הקדוש-ברוך-הוא ינהג עמם מעל ומעבר. זו למעשה דרך שמעוררת את הקדוש-ברוך-הוא לבנות לנו את בית-המקדש השלישי – אקט שלשמו נדרשת הנהגה אלוקית בלתי מדודה ומוגבלת.
 
מדוע? משום שבית-המקדש השלישי מיועד להיות מבנה גשמי מחד גיסא, אך בר קיימא לנצח מאידך גיסא. להבדיל מכל מבנה גשמי מהעבר או מההווה, שבשלב כזה או אחר מסתיימת תוחלת חייו – בית-המקדש השלישי יתקיים לנצח.
 
זו למעשה הייחודיות שתמנע ממנו להיחרב כמו בתי המקדש הקודמים. הם לא ניחנו בסגולה הזו ולכן בשלב מסוים הם חרבו (השם הלביש את חורבנם בדרך הטבע ושלח את מי שיחריבם, אבל בכל מקרה הם לא היו עומדים לנצח). רק בית-המקדש השלישי, למרות היותו מבנה גשמי לכל דבר, ניחן בסגולת הנצחיות.
 
מדובר למעשה בשבירת חוקי הבריאה, שלשמה נדרשת הנהגה אלוקית שלמעלה ממדידה והגבלה. ומכיוון שהבורא קבע כי הוא מתנהל מולנו בדרך של 'מידה כנגד מידה' – נדרש מאתנו לנהוג באופן שלמעלה ממידה והגבלה, כדי לעורר אותו לנהוג עמנו גם כך.
 
זהו אפוא המתכון של אדמו"ר הזקן לזכות לבניין בית-המקדש: לשלב עבודה מפרכת עם שמחה משוחררת. לעבוד את השם מתוך קבלת עול ובד בבד להיות שרוי בשמחה עצומה על הזכות לעבוד את הבורא ובכך להביא למימוש מטרתה של הבריאה – הגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.