רפאל נוריאל הוא צייר אומן ששמו הולך לפניו. כאשר היגרו הוא ורעייתו אסתר מאיראן ללונדון, בשנת תש"ל (1970), הם היו רחוקים מלקיים אורח-חיים דתי. בין שכניהם החדשים הייתה משפחת רוטמן, חסידי חב"ד שהציעו עזרה רבה. אך השוני באורחות-החיים של המשפחות הותיר את הנוריאלים מסויגים מעט.
 
בקיץ תשל"ט (1979) נולדה לרפאל ואסתר בת ונקרא שמה בישראל רות-לורה. התפתחותה של לורה הקטנה הייתה טבעית ותקינה. אך כאשר חלפה שנה זיהו ההורים כי משהו לא כשורה עם בתם: הילדה טרם הגתה אף הברה אחת. לפעמים השמיעה מין קול צעקה בת הברה אחת בלבד, אך לא יותר מזה.
 
בנות-גילה כבר השמיעו אוצר לא מבוטל של מילים ראשונות, אך לורה התמהמהה. רופא ילדים שבדקה ביסודיות הרגיע את ההורים, כי אין שום ממצא מדאיג. העיכוב בדיבור נחשב עדיין נורמאלי ולא מהווה סיבה לדאגה. רפאל ואסתר שמעו, אך החשש הוסיף לקנן בלבם.
 
בהגיע לורה לגיל שנתיים התחזק חששם. היא עדיין לא פצתה את פיה. הקולות היחידים שהשמיעה היו צעקות חרדה כאשר נבהלה מדבר-מה. ההורים המשיכו לשכנע את עצמם כי בסופו של דבר תסתדר הבעיה הלא מוסברת, אך לא פעם מצא רפאל את רעייתו ליד מיטת הבת כשעיניה זולגות דמעות.
 
בשלב מסוים פיתחה לורה פחדים קשים. קולות ואנשים זרים גרמו לה להיצמד להוריה באימה. בלילות  תקפו אותה חלומות-בעתה והיא הייתה בוכה בהיסטריה, מבלי שניתן יהיה להרגיע אותה.
 
לורה כבר הגיעה לגיל ארבע והמצב רק החריף. סיוטי הלילה שלה הדירו שינה גם מעיניה של אסתר. לורה המשיכה בזעקות החרדה המשונות, ומרוב מאמץ נגרם לה שבר פנימי. רופא המשפחה קבע כי יש לערוך ללורה ניתוח-שבר בהקדם, לפני שהמצב יוסיף להסתבך.
 
גב' רוטמן השכנה, שהייתה מודעת למצוקת הנוריאלים, התלבטה אם לפנות אליהם ולהציע עזרה, לנוכח הסתייגותם מהיותה דתייה. בשלב מסוים החליטה כן לפנות. ההורים, כמו רק חיכו לאוזן קשבת, השיחו בפניה על חששם הגדול לקראת הניתוח שנועד להתבצע כעבור יומיים.
 
בפיה של גב' רוטמן הייתה הצעה מעשית: לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "אני סמוכה ובטוחה כי ברכת הרבי תסייע בעדכם", אמרה וסיפרה לרפאל ואסתר על גדולת הרבי ועל אהבתו לכל יהודי. ההורים המתוסכלים הסכימו כי גב' רוטמן תבקש בשמם, טלפונית, ברכה מהרבי ובזאת הסתיימה השיחה.
 
בבוקר הניתוח התקבלה ממזכירות הרבי תשובה בנוסח הבא: "ברכה והצלחה, ורפואה שלמה גם בשאר העניינים". גב' רוטמן העבירה להורים את לשון התשובה, והללו הודו ומיהרו לבית הרפואה.
 
כצפוי, הייתה לורה היסטרית מאוד למראה הסביבה הלא מוכרת. רק זריקת טשטוש חריפה הרגיעה אותה. לשמחת ההורים, היה הניתוח קצר, מהיר ומוצלח, ואף הפתעה הייתה להם בשינה שאחר הניתוח: לורה המתאוששת שקעה בשינה רגועה, כפי שלא ישנה מזה זמן רב.
 
כאשר פקחה לורה את עיניה ניתן היה להבחין בחיוך בזוויות פיה. אולם הפלא הגדול התרחש כאשר היא התעוררה שנית: היא החלה לזמר את מנגינת "אדון עולם", עם מילים! ההורים נעמדו מוכי תימהון. היו אלה ההברות המשמעותיות הראשונות שהשמיעה לורה מעודה.
 
בימים הקרובים לא ניכרו כל סימני כאב אצל לורה. פחדיה נעלמו כליל והיא גם התחילה לדבר והדביקה עד מהרה את הפער בינה לבין בני גילה.
 
אי אפשר היה שלא לזקוף זאת לברכת הרבי. הדבר גרם לרפאל ואסתר לחזק את קשריהם עם משפחת רוטמן ולהתעניין יותר במסורת ובדת.
 
כאמור, רפאל הנו צייר אומן. בשלב מסוים הבשילה אצלו ההחלטה לצייר את דמותו של הרבי. דיוקנאות היו תחום ההתמחות שלו, ולכן הפתיעה אותו העובדה, כי באורח בלתי מוסבר נדרשו ממנו משאבי-נפש לא שגרתיים לשם ציור דמות דיוקנו של הרבי.
 
הציור ארך חודשים רבים. רפאל גם חש צורך עז להתעלות מבחינה רוחנית, "כדי להביע את הקדושה בציור". כאשר עמד לסיים החליט לנסוע אל הרבי ורק אז להשלים את הציור.
 
משפחת נוריאל נסעה אל הרבי, וזכתה להתייחסות חמה. בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, הראה רפאל את ציורו לרבי, והרבי העיר כי אינו משלב את אצבעות הידיים באופן שצייר רפאל, משום שהדבר אסור על פי הקבלה. בשובו ללונדון תיקן רפאל את תנוחת האצבעות על פי הערת הרבי, ורק אז חש כי הוא מסוגל להשלים את התמונה.
 
מסכם רפאל: "כאשר הרבי ברכנו ברפואה שלמה גם בכל העניינים, התכוון הרבי לא רק לרפואתה הגשמית של בתי, כי אם גם לרפואה הרוחנית של כולנו"...