הרמין עוזרי, מנהלת "הרמין עיצוב אירועים" בהרצלייה פיתוח, נחשבת כמעצבת הטובה ביותר בתחומה. שנות ילדותה עברו עליה בהולנד, בבית נוצרי אדוק, מטיף לשנאה עזה ליהודים.
 
כבר בצעירותה הלכו יצירותיה וקנו שם בינלאומי, והיא נבחרה לייצג את הולנד בתערוכות שונות. כך אירע שהגיעה לארץ-ישראל כנציגת הולנד בתערוכה בינלאומית לעיצוב שהתקיימה בחיפה.
 
הארץ משכה אותה. במיוחד חשה קשר עז לירושלים. היא דחתה מספר פעמים את מועד שיבתה הביתה והאריכה את משך ביקורה חודשים ארוכים. במרוצת הזמן הכירה את ניסים עוזרי, לימים בעלה.
 
ניסים עבד באותה תקופה כצלם עיתונות. הקשר ביניהם התהדק וניסים הציע לה נישואים, אולם התנה זאת בצורה בלתי מתפשרת בגיורה. ולזאת סירבה הרמין. דרכיהם אפוא נפרדו.
 
באותו זמן הייתה הרמין בניו-יורק, שם הכירה יהודי נוסף, מסורתי. השיחות עמו תרמו לה ידע רב על היהדות והיא חשה רצון עז להרחיב את ידיעותיה. הוא הציע לה לחפש קורס לגיור, שם תוכל לתת מענה להתעניינותה. היא אכן נרשמה לקורס שכזה, ואת כל עתותיה הפנויות הקדישה ללימודי היהדות.
 
כאשר החלה ללמוד על הצד המעשי, חשה כי הפרטים הקטנים מקשים עליה. היא ראתה מרחק גדול בין הערכים הגדולים אודותם למדה לבין דקדוקי ההלכה שאת נחיצותם לא הבינה אז. היא החליטה, בכעס מסוים, לעזוב את הקורסים. כנראה שהיהדות נועדה רק ליהודים, הסיקה.
 
הידיד ניסה לשכנע אותה כי חבל על הזמן הרב אותו השקיעה בלימוד, ולא יהיה נבון מצידה לעזוב הכול ברגע של כעס, ללא שיקול-דעת רציני.
 
היה זה בימי חג הסוכות. הוא הציע לה להצטרף אליו ל'הקפות' בליל שמחת-תורה בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, בברוקלין. הרעיון נשמע לה מוזר, אך מעניין. היא הסכימה.
 
כאשר נכנסה לעזרת-הנשים של בית-המדרש, ביקשה מנערה צעירה שתראה לה מיהו הרבי. הנערה הבינה כי האישה שלפניה מעולם לא ראתה את הרבי. היא אחזה בזרועה והובילה אותה לקדמת עזרת-הנשים, שם הצטופפו מאות נשים בדוחק נוראי.
 
באותו הרגע הסתובב הרבי והחל לעודד את שירת הקהל. הרמין חשה התרגשות עזה ולא יכלה להתיק את מבטה מהרבי. הצפיפות הקשה נעלמה מתודעתה, ובעודה חשה את החוויה הרוחנית הגדולה בחייה, גמלה בה ההחלטה כי היא שייכת לעם היהודי.
 
לאחר כשבועיים, בשעת לילה מאוחרת, הייתה להרמין פגישת 'יחידות' אצל הרבי. הרמין דיברה גרמנית וגם הרבי השיב בשפה זו. היא סיפרה על קורות-חייה, הזמן הרב שהקדישה להתעניינות ביהדות, רצונה להתגייר וחששותיה מן הצעד המכריע.
 
הרבי הקשיב לה בתשומת לב ואחר ענה: "לדעתי, אינך צריכה להתגייר מאחר שאת יהודייה"...
 
הרמין נדהמה מעצם הרעיון. "לא יכול להיות! בבית בו ינקו שנאה כה עזה ליהודים, לא ייתכן שגדלו יהודים!".
 
אך הרבי שב והוסיף: "אם תחפשי, בוודאי תמצאי זאת". הרבי ברכה והשיחה הסתיימה. היא יצאה מחדרו של הרבי מבולבלת וסהרורית.
 
הידיד עודדה לנסות ולשאול את אמה על פשר הדברים. היא חששה מעצם השאלה, אך סקרנותה גברה על חששותיה. היא התקשרה במתח להולנד, ועוד לפני ברכת השלום שאלה ישירות: "אימא, ייתכן כי אנו צאצאים למשפחה יהודית?".
 
הרמין שמעה שקט כבד. לאחר רגע קצר ענתה אמה נחרצות: "אם אשמע אותך שוב מדברת על נושא זה, לא אכיר בך יותר כבתי". הטלפון נטרק.
 
התגובה הכועסת דווקא הגבירה את סקרנותה של הרמין. היא החליטה למהר את שיבתה הביתה ולברר בכוחות עצמה את הדברים.
 
הרמין לא גילתה לאמה את כוונותיה, אולם החושים האימהיים הטבעיים הבחינו בסערת הרגשות של הבת. באחד הימים הובילה האם את הרמין לטיול בחוץ. היא גמרה אומר לחשוף בפניה את הפרק בהיסטוריה המשפחתית שלא הכירה. מסתבר שסבתה מצד אמה הייתה יהודייה שהיגרה מספרד להולנד, לאחר שחוותה רדיפות רבות. כדי להתנתק מעברה המר, היא החליטה לבנות חיים חדשים תחת זהות נוצרית. היא נישאה לנוצרי והקימה משפחה.
 
הרמין הוכתה בהלם. היא הבינה כי משמעות הגילוי היא שאכן היא יהודייה על פי ההלכה.
 
האם ביקשה מאוד מהרמין לבל תחצה את הקווים, "כדי למנוע סבל רב מעצמה ומהמשפחה שתקים". אך אצל הרמין כבר בשלה ההחלטה. היא שבה לעמה. ולנסים...
 
"כאשר אני חושבת על הרבי", אומרת הרמין, "עולה בדמיוני משה רבינו, שתר אחר השה הקטן שאבד מהעדר"...