רניי כתבה על כך לגב' זקון וסיימה את מכתבה: "הנה, את זוכה שוב להיווכח בפירות עבודתכם. אני מאחלת לך שתמשיכי לראות פירות נוספים לדורי-דורות"...
מידי אחר-צהריים שרך הרב אהרון זקון (ז"ל) את רגליו אל המרכז היהודי בשכונת "רוקוואי פארק" בניו-יורק. משפחות יהודיות מקומיות, שילדיהן למדו בבתי-ספר לא יהודיים, שלחו לשם את ילדיהם ללמוד מעט יהדות אצל "רבאי אהרון", והוא ראה בכך שליחות גדולה.
התפקיד לא היה קל. רוב התלמידים הגיעו ללימודים אלה רק כדי להשקיט את מצפונם של ההורים או הסבים. שעות אחר-הצהריים קרצו להם למשחקים הרבה יותר מאשר ללימודים משמימים. הרב אהרון מצדו השקיע בלימודים אלה את כל מרצו. בכל מאודו קיווה כי יפנימו תלמידיו את הערכים והמסרים העמוקים שמנחילם.
לאחר כמה שנים חש הרב אהרון עייף ושחוק. גם כי נראה לו שאין הצדקה לעבודתו הקשה – והילדים לא משמרים מאומה ממה שמורה להם. הוא כתב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח מכתב ארוך, בו שטח את תסכולו ממסגרת העבודה שלו ואת תחושת בזבוז הזמן הממלאת אותו. הוא ביקש מהרבי הנחיה, האם להמשיך בעבודתו זו או לחפש אחרת.
תשובתו של הרבי הייתה מהירה ותמציתית: המשך במשרה הנוכחית. עוד תזכה לראות פירות לעמלך.
הרב אהרון המשיך ואף הוסיף חיל בעבודתו. הוא החל להזמין את תלמידיו לשבתות, כדי שיטעמו טעמו של שולחן-שבת באווירה חסידית אותנטית. הוא ורעייתו עשו הכול כדי שהילדים ייהנו ויבלו את השבת בנעימים. אלא שתמיד, בסיומה של השבת הייתה לשניהם תחושה זהה, עד כמה אין האורחים הצעירים מעוניינים ביהדות...
לאחר עשר שנים בתפקיד הורגש שינוי במרקם החברתי בשכונה. האוכלוסייה היהודית הלכה והידלדלה ולא הייתה כל כך הצדקה להמשיך לקיים את בית-הספר היהודי. בד בבד איבד הרב אהרון את קולו, כך שהוא נאלץ לפרוש לחלוטין ממקצוע ההוראה. הרב אהרון היה לחנווני.
היה זה כעבור שלושים שנה. בשעת ערב מאוחרת למדי של יום חמישי עמד הרב אהרון לסגור את חנותו. הפתיעה אותו בעלת החנות הסמוכה, הגב' הכט. "רבאיי זקון, אני מוכרחה לספר לך משהו. אני בטוחה שלא תצטער על העיכוב".
הרב אהרון נעמד מסוקרן וגב' הכט סיפרה לו על ספקית יהודיה בשם רניי, שמזה כמה שנים עובדת עמה. הקשרים ביניהן היו תמיד תכליתיים והתמקדו בעסקים בלבד. מעודן לא שוחחו על עניינים אישיים.
עד היום. היום, באופן לא שגרתי, פתחה עמה רניי בשיחה גלוית לב. לא מזמן היא הכירה גבר נחמד והקשר ביניהם נמשך זמן רב. הצרה הייתה שהוא לא היה יהודי. "ההתמודדות לא הייתה קלה", השתפכה רניי לפני הגב' הכט. "אבל אני גאה בכך שעמדתי בה. כאשר החל הגבר לדבר על נישואין, ידעתי שעליי לנתק את הקשר עמו – וכך עשיתי".
חני התפעלה מגבורת ליבה של בת שיחתה. היא לא יכלה להתאפק ושאלה בסקרנות: "הלוא אינך שומרת מצוות. מה אם כן מנע ממך להינשא לאינו יהודי?".
תשובתה של רניי הייתה נעוצה במחוזות ישנים. בילדותה, שלחו אותה הוריה ללימודי יהדות אחר-הצהריים, והשעות הללו היו ממש מאוסות עליה. בעיקר, כי הייתה ממורמרת על כך שחברותיה משוחררות למשחקיהן בעוד עליה נגזר ללמוד על דת עתיקת-יומין.
בכל זאת, מדי פעם היא השתדלה להקשיב לדברי המורה. "המורה שלנו היה חסיד ליובאוויטש", סיפרה. "עד היום מהדהד באוזניי קולו, כי יהודי נשאר כזה לנצח ועליו להינשא לבן-זוג מעמו, כדי להמשיך את קיום העם. הוא חזר על הדברים פעמים רבות והשריש עמוק בתודעתי את זהותי היהודית. קראו לו רבאיי אהרון זקון"...
מתארת הגב' הכט: "כאשר סיפרתי לרניי כי אני מכירה את הרבאי 'שלה' וכי הוא שכני לעסק, לא היה גבול להשתאותה. הבטחתי לה למסור לך משמה דרישת-שלום חמה ואישית".
לבו של הרב אהרון רחב בקרבו לשמע הסיפור. במשך השבת הסמוכה חזר שוב ושוב על תיאוריה של רניי. "אכן, עברו עשרות שנים, אך הבטחתו של הרבי אליי לראות פירות לעמלי – קוימה", אמר בסיפוק.
"הרבי הבטיח – הרבי מקיים", היו המילים כמעט האחרונות של הרב אהרון. למחרת השבת הוא עבר התקף-לב קשה ונפטר.
הגב' הכט דיווחה לרניי על האושר הרב שזכתה לגרום למורה-ילדותה בשבת האחרונה לחייו. רניי הייתה נרגשת מאוד ושלחה איגרת ניחומים לאלמנתו של הרב אהרון.
כעבור זמן פגשה רניי שני אחים, חברים לכיתתה מבית הספר היהודי. בזמנו הם נראו לה האחרונים שיהפכו לשומרי מצוות – אבל המציאות הייתה כזו. כן, גם אצלם זה בא בעקבות שיעוריו של הרב אהרן זקון. מסריו היהודיים וטעמן של השבתות בהן התארחו בביתו נותרו בלבם, וכאשר בגרו החליטו לאמץ את אורח-החיים הלזה.
רניי כתבה על כך לגב' זקון וסיימה את מכתבה: "הנה, את זוכה שוב להיווכח בפירות עבודתכם. אני מאחלת לך שתמשיכי לראות פירות נוספים לדורי-דורות"...