סעודת אבלים בחתונה
הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב קודם שהתגלה, היה מתגורר בעיר יאמפול הסמוכה למז'יבוז', עירו של הבעל שם טוב.
בין חסידיו של הבעל שם טוב היה סוחר בהמות, שהיה מגיע אל הבעש"ט לעיתים קרובות, כדי לקבל את ברכתו להצלחה במסחרו.
באחד הימים נכנס הסוחר לחדרו של הבעש"ט כדי לקבל ברכת פרידה והצלחה, כמנהגו מימים ימימה. אלא שהפעם השהה אותו הרבי וביקש ממנו בקשה מיוחדת: "כשתבוא אל העיר יאמפול, אנא מסור פרישת שלום בשמי לרבי מיכל".
שמח הסוחר למלא את רצונו של הרבי, וכשהגיע לעיר יאמפול, חיפש את הצדיק רבי מיכל, אולם כל חיפושיו עלו בתוהו. איש מבני העיר לא הכיר צדיק בשם רבי מיכל, "כנראה שטועה הנך", אמרו לו יהודי המקום ונדו לו בראשם.
מיואש ומוטרד, לאחר חיפושים רבים, נכנס הסוחר לבית-המדרש כדי לפוש מעט. כנסיון אחרון ניגש אל אחד המתפללים מפשוטי העם בתקווה אולי הוא מכיר צדיק בשם רבי מיכל.
קימט האיש את מצחו ולבסוף ענה:
"אמנם יש פה יהודי בשם מיכל, אך הוא איננו 'רבי', ורחוק הוא מתואר זה כרחוק מזרח ממערב. גם הילדים מכנים אותו בשם "המשוגע"; נו, מה תאמר על אדם שבשעת התפילה חובט את ראשו בכותל עד זוב דם?"...
הבין הסוחר כי אליו התכוון הבעל-שם-טוב הקדוש.
"הראה לי את ביתו, ברצוני לדבר עמו", ביקש הסוחר.
"לא קל יהיה הדבר" – השיב אחד הנוכחים שהקשיב לשיחה – "במשך כל היום רוכן הוא על ספריו, ואם לא תבקש מאתו דבר מאכל לא יביט לעברך כלל.
ביקש הסוחר שבכל זאת יראו לו את הדרך לביתו.
פליאתו גברה כשהגיע לביתו וראה את העוני המשווע, המחסור והדחקות בהם היו רבי מיכל ומשפחתו שרויים. הבקתה רעועה ומטה לנפול החלונות שבורים, ולפני הדלת דשדשו תינוקות לבושי קרעים. לרגע חשב שמא טעה בזיהוי האיש ולא אליו התכון רבו, אך זו הברירה האחרונה שנותרה בידו.
משנכנס הסוחר לבקתה, מצא את רבי מיכל יושב סמוך לשולחן רעוע וספר קבלה פתוח לפניו. רבי מיכל לא הבחין כי מאן-דהוא נכנס הביתה.
כשראה כך הסוחר, העז לגשת לרבי מיכל וללחוש באוזניו: "רבי יהודי, רעב אני, חפץ אני לאכול"...
באותו רגע הקיץ רבי מיכל מדבקותו, קיבל את פני האורח בלבביות, ומיד החל לפשפש בארונות ובפינות, שמא נשאר דבר מאכל עבור האורח, אך מאום לא נשאר. רבי מיכל נטל אפוא את אחד מספריו, נתנו לחנווני בתורת משכון, ובתמורה קנה לחם ודג מלוח.
לאחר שסעד הסוחר את ליבו, פנה למארחו ואמר:
"פריסת-שלום לך מאת הבעל-שם-טוב".
דומם הרכין רבי מיכל את ראשו, בהכנעה ובשפלות הלב.
קודם שיצא הסוחר את ביתו של רבי מיכל, העז ושאל:
"רבי מיכלי, רואה אני כי איש קדוש אתה, אינך צריך אלא להתפלל לה' ומצבך ישתפר; מדוע אפוא אתה חי בדחקות כה נוראה?"
התקדרו והתהרהרו פניו של רבי יחיאל מיכל, כעבור רגע השיב ואמר:
"משל למה הדבר דומה? – למלך רם ונישא שהשיא את בתו היחידה, ובליל החתונה ערך משתה גדול להמון קרואים, וייחד לכל אחד מהם ובו פירוט המנות שעתידות להיות מוגשות. השמחה והעליצות היו לנחת רוח לכל המסובים.
לפתע פתאום, רגע לפני שהתישבו המוזמנים על יד השולחן, נפטרה הכלה בפתאומיות והשמחה הגדולה הפכה לאבל כבד.
מיד קמו משולחן הסעודה רבים מן הקרואים, אבלים וחפויי ראש ושבו לביתם אף מבלי לטעום מהמעדנים שהוכנו עבורם.
לא כן נהגו כמה מן המוזמנים שהיו ידועים ומוכרים כזוללים וסובאים. הללו אמרו בלבם – מה לנו ולכלה, אנו נקראנו לסעודה ואין בכוונתנו לוותר עליה... ישבו אפוא במקומותיהם, ולא קמו עד שסיימו לאכול את כל התבשילים, הפרפראות והלפתנים.
כן הדבר גם בנמשל – המשיך רבי יחיאל מיכל לבאר בטוב טעם – אמנם אנו, בני ישראל, הננו קרואיו של הקדוש ברוך הוא אל המשתה שעשה לכבוד "ירושלים-ציון" היא הכלה. אולם לאחר שחרב בית מקדשנו וציון כלתנו נלקחה מאתנו, ושבויה היא בידי אויבינו, שוב אין אנו יכולים לשמוח ולהתענג על כל המעדנים והמטעמים; נשב כאבלים עד עת יחונן הקדוש ברוך הוא את ציון וישיב את בניה לשכון בתוכה כבתחילה.
השכינה עודה בגלות – הפטיר רבי יחיאל מיכל – וכלום אף אני אנהג כמותם?!"...
(מעשה הגדולים ילקוט משלים)
המלך בדרך
סיפר הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק:
שמעתי פעם משל נפלא מהרב המגיד הגדול ממזריטש, מדוע אנו רואים כעת, בהיותינו בגלות המרה, שיש בני אדם הזוכים לרוח הקודש יותר מאשר בימי הנביאים, אז היו זקוקים להכנה רבה ולהתבודדות כדי לזכות לדרגה נפלאה של נבואה. משל למה הדבר דומה? למלך אדיר ונערץ שישב בארמון מלכותו בעיר הבירה. ארמונו היה מקום פאר והדר, מיטות מוצעות, טרקלינים מפוארים וכל מה שחפץ לבו היה לו בארמונו.
באחד הימים הגיע איש פשוט מאוהביו של המלך וביקשו להזמינו לסעודה מפוארת שהכין לו בביתו. סירב המלך, שהרי הדבר נחשב לו לבזיון לצאת מהארמון המפואר וללכת לבית אחד מפשוטי העם – על אף הסעודה המפוארת שהכין אהובו.
שונה הדבר כשהמלך נמצא בדרך ארוכה, והשמש נוטה לשקוע וברצונו ללון ולנוח כדי לאגור כח להמשך מסעו; בוודאי שהמלך לא יברר לו מקום מפואר, וגם אם ימצא אכסניא פשוטה, נקיה ומסודרת, בה יוכל להניח את ראשו, – יסכים המלך לבלות בה את הלילה...
כן הדבר גם בנמשל: בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה השכינה שורה בו, ומשם יצאה אורה לכל העולם. משום כך, כדי לזכות ברוח הקודש ובנבואה, היה צורך בעבודה וביגיעה רבה. גם זאת רק בזמנים מיוחדים, כמו ימי שמחת בית השואבה – שאז היו שואבים מלוא חופניים רוח הקודש ונבואה.
אך עתה, עם ישראל שרוי בגלות הנוראה והשכינה מתגוללת בעפר, והשכינה מחפשת אחר מקום מנוחה, הרי גם כשתמצא אכסניה פשוטה, אך נקיה מעבירות ומחטאים – שם תקבע את דירתה.
(פאר לישרים; נועם אלימלך ד' כ"א)
עד החוטם
סיפר הרבי מה"מ:
מעשה בשני אחים, האחד עני מרוד אך ירא שמים, ואילו השני היה עשיר מופלג, אך נטה מדרך התורה והמצוות. לעשיר לא היו בנות ולעני היו כמה בנות שהגיעו לפרקן, והיה זקוק לסכום נכבד עבור הוצאות החתונות ונדוניה לחתנים.
בזמן ההוא היה הדבר קשה, וביחוד לעני שהיה צריך לתת נדוניה נכבדה כיון שדבר אחר לא היה בידו.
נסע העני אל אחיו העשיר לבקש ממנו שיעזור לו בהוצאות. משהגיע לביתו מצא את אחיו העשיר במצב רוח מרומם, וכיון שידע את רוב עושרו, חפץ להראות לאחיו את יקר תפארת גדולתו ויחל להובילו בכל חדרי ארמונו, בפרוזדורים ובאולמות. העני, למרות שלא התלהב כלל מהפלאת נכסיו, לא היתה בידו ברירה ביודעו שכשיחזור לביתו מבלי הכסף יסבול צרות מאשתו ובנותיו, ולכך הסתובב בלית ברירה עם אחיו העשיר בכל האגפים וראה את כל חפצי הנוי והאומנות וכלי משכיותיו. אך לא עשה עליו הדבר שום רושם.
העשיר שהבחין באחיו שלא אכפת לו כלל מכל העסק ומסתובב הוא עמו בלי כל חשק, נפגע עד עמקי נשמתו.
נו מה אתה אומר? שאל.
ענהו העני: "ראה, אם אתה נותן לי את הכסף מוטב, ואם לאו הנני נוסע מיד, אין לי כלל מה לעשות כאן".
לעשיר כאב הדבר, מה זאת אומרת, אני מראה לך את רוב עושרי ורצונך להסתלק מאתי?
השיבו העני במשל: "ישנה חיה השקועה בבוץ כל ימות השנה, שם תמצא את מזונותיה ותענגותיה, דבר לא חסר לה וכל דאגתה היא מדוע שקועה היא בבוץ רק עד חטמה ולא למעלה מכך"...
הפטיר הרבי ואמר: חמי, הרבי הריי"צ אמר בשם אביו אדמו"ר נ"ע – לא ברצוננו גלינו מארצנו ולא מרצוננו נשוב לארץ ישראל. השם יתברך הגלנו והוא יוציאנו מהגלות ויוליכנו על ידי משיח צדקנו לארץ ישראל. על הכל לדעת שרק גופותינו נמסרו לגלות אך לא נשמותינו".
יש לומר הטעם שהקדים לומר "לא מרצוננו גלינו מארצנו" לכך ש"רק גופותינו נמסרו לגלות ולא נשמותינו". שכן אם היו הולכים לגלות בגלל הרצון האישי, הרי אין דעותיהם שוות ויתכן שאדם ירצה להכנס לגלות יותר מכפי שהוא נמצא, כדוגמת העשיר שלא מסתפק בבוץ עד חוטמו שהרי מעל אפו שורה נפשו האלוקית קודם התפלה, ורצונו להיות בחושך הגלות גם מעל לאף כלומר שגם נשמתו תהיה בגלות. לכן אומרים לו, שאת הגלות עשה הקב"ה, וגלות זו היא רק בגופותינו ולא בנשמותינו.
(על פי שיחת י"ג תמוז תשט"ו)
נוצר סוד
פעם אמר כ"ק אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא", מאמר חסידות, ובין השאר הזכיר את ענין הקץ והזמן שבו יבוא משיח במהרה בימינו אמן. הביא הרבי פסוקים ומאמרי חז"ל רבים שעל פיהם חישב והסיק כי שנת הגאולה תהא בשנת תר"ג... אלא שבמקום לומר את השנה האמורה שעל פי החשבון אכן זו היתה השנה, נזרקה לפתע מפיו של הרב שנה אחרת לגמרי... השתוממו החסידים, כיון ששנה זו שנזרקה מפה קודשו של הרבי היתה רחוקה משנת תר"ג – דבר שהחסידים כמובן לא רצו לקבל. ישבו אפוא החסידים והגיעו למסקנה שהשנה אליה התכוון הרבי היא שנת תר"ג.
שנים חלפו, והסיפור עבר מדור לדור והגיע אף לאוזניו של החסיד המפורסם רבי גרשון-דובער. הוא התפלא למסקנת החסידים ולא קיבל את דעתם. הוא לא הבין כיצד יתכן שכולם הסכימו כי הקץ הוא בשנת תר"ג בעוד שמפי קודשו של הרבי נזרקה שנה אחרת לגמרי?!
חסיד זה היה גם שד"ר – שלוחא דרבנן, והיה מרבה לנסוע למקומות שונים כדי לאסוף כסף. הוא החליט כי במסעותיו ינסה לחקור, שמא נמצא עוד חסיד שיודע מה בדיוק אמר הרבי בעת אמירת אותו מאמר מופלא.
באחד הימים הגיע רבי גרשון-דובער לעיר יקטרינוסלאב, ובין השאר נפגש עם רבה של העיר הרה"ח רבי דובער זאב. כשהגיעו לאותו ענין, סיפר רבי דובער זאב את אשר שמע מזקנו ששמע מאחד החסידים שנכח בעת אמירת המאמר הנזכר, ושמע את כל החשבונות שחישב הרבי על סמך פסוקי ומאמרי חז"ל ואכן כולם היו מכוונים לשנת ה'תר"ג אלא שלבסוף, כשהרבי היה צריך לנקוב בשנה המפורשת נזרקה מפיו שנה אחרת לגמרי, והוא אף זכר את מספר השנה שנזרקה מפי קודשו של הרבי, אך לא העז לגלות בשום פנים ואופן.
אותו חסיד שזכר את השנה ונצרה בליבו זכה להאריך ימים עד שאפילו החסיד רבי גרשון-דובער פגשו וביקשו שיספר לו, אך בשום אופן לא רצה לגלות את השנה. "זכיתי לאריכות ימי ושנותי רק משום שלא גיליתי על כך לאיש". כך נותר הדבר סתום וחתום עד כי יבא שילה...
(לקוטי סיפורים – פרלוב)
ערב שבת אחר חצות
הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב שבת פעם בעיר לבוב, כדי לשהות בה עם רבים מחסידיו שהתגוררו בעיר.
הצדיק ישב בחדרו והנה הגיע ובא זמן חצות היום של יום ששי. קרא הצדיק למשמשו ושלח אותו אל השוק כדי שיראה האם כבר קיבלו עליהם בני העיירה את השבת או לאו.
כעבור שעה קלה חזר השמש וענה בשלילה: "רבי! העסקים עודם פתוחים, הסוחרים עדיין טרודים בעסקיהם והקונים אצים רצים בין הדוכנים".
כעבור שעה שלח הרבי שוב את משמשו אל השוק – "הן השבת ממשמשת וקרבה – אמר רבי מנחם מענדל – אולי כעת הם מוכנים לקראתה".
חזר השמש שנית ובפיו אותה תשובה: "הן עוד היום גדול, טוענים הם, ומדוע נקדים את בוא השבת?!"
היום החל להעריב כשלפתע נשמעה צפירה רמה שהכריזה כי השבת קרבה. מיד החלה ברחוב תנועה ערה; חנויות ננעלו, דוכנים התקפלו ואנשים אצו רצו להם לכל עבר ופינה.
נענה הצדיק ואמר למשמשו: "כמו ערב שבת בזאת העיירה, כך בא יבא משיח מהרה... – אנשים יעסקו במסחר ובמלאכה כשלפתע תישמע תקיעת שופר רמה שתבשר את בא הגאולה"...
כך ירקדו...
באחד משבעת ימי המשתה שלאחר חתונת אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, התקיימה סעודת המצווה בחצר האחורית של דירת אביו כ"ק רבי שמואל, אדמו"ר מהר"ש.
הקהל היה רב והרבי היה במצב רוח מרומם, ופניו קורנות מאושר ומשמחה; נראה היה כי שכינה שוכנת על פני קודשו של הרבי.
את רוממות הרוח ששררה אצל החסידים קשה לתאר, עם סיום מאמר החסידות שנסב על הפסוק "כי על כבוד חופה", אותו דרש הרבי לפני הנוכחים יצא בריקוד ולאחריו עלה במדרגות הגן לעבר האכסדרא הסמוכה לחדרו ומשם צפה בחסידים שרקדו בעשרות מעגלים בחצר.
ר' זלמן אהרן, בנו של הרבי, ור' משה אריה גינזבורג חתנו, שנכחו בקרבתו סיפרו לאחר זמן כי באותו מעמד התבטא הרבי לפניהם:
"הסתכלו בניי כיצד שמחים חסידים בשמחה של מצווה; כך גם ירקדו יהודים ברחובות העיר בביאת משיח"...
השיר שהיו שרים הלוויים בבית המקדש
מעשה ובאו לחצרו של הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מוויטבסק חבורת חסידים שהיו בעלי מנגנים מפורסמים כדי לשבות בהיכל קודשו ולהנעים לו מזמירותיהם ליד שולחנו.
בידי חבורת זמר זו היה ניגון מיוחד במינו ערב לאוזן ומושך את הלב. בליל שבת לאחר הקידוש, סימן להם רבי מנחם מנדל לפצוח בניגון. ביקשה חבורת המנגנים לפצוח בניגון המיוחד, אך הרבי היסה אותם מיד ורמז להם ללחדול מנינגום ולפצוח בנעימה אחרת.
הדבר חזר ונשנה גם בשאר סעודות השבת, ויהי לפלא בעיני החסידים.
למחרת ביום ראשון שחל בו ראש חודש, ישב רבי מנחם מנדל בסעודת היום עם תלמידיו הקדושים, ולפתע ציוה לחבורת בעלי המנגנים לפתוח דווקא בניגון שאותו היסה במשך כל השבת.
בעת ניגונם פרץ רבי מנחם מנדל בבכיה מרה והזיל דמעות כמים. לאחר שסיימו את הניגון גילה הרבי כי ניגון זה הוא משירי הלוויים שהיו שרים בבית המקדש, וזוהי הסיבה שלא הניחם לנגנו בשבת, כדי שלא יצטער ביום שבת על חורבן הבית וגלות השכינה.
(יסוד המעלה)
הדבר הראשון ביום האחרון
באחד מימי ראשון בהם היה הרבי מחלק שטרות של דולר כדי לתיתם לצדקה, עבר לפני הרבי מר גרשון סלמון – יושב ראש תנועת "נאמני הר הבית" – ובדבריו פנה אל הרבי ואמר:
"דבר אחרון רבי, כל עם ישראל מחכה שהרבי וכל חסידי חב"ד היקרים יבואו לארץ ישראל"...
השיבו הרבי: "אמן! ביאתי לארץ ישראל אינה "הדבר האחרון", אלא הדבר הראשון שיהיה כשיבא משיח צדקנו, וזה יהיה היום האחרון של הגלות"...
(זורע צדקות מצמיח ישועות)
הזמנה לבית המקדש
הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב היה נתון כל ימיו בציפייה עמוקה ובהכנה מתמדת לקראת בואו של משיח צדקנו. לקראת החתונה הגדולה בז'לובין בה נישאו צאצאיהם של רבי שניאור זלמן, בעל התניא, והרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הביאו לפני רבי לוי יצחק את נוסח ההזמנה, וכשראה את מקום החתונה המתוכנן, קרע את ההזמנה וציוה לכותבה מחדש:
"החתונה תתקיים אם ירצה השם בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש תובב"א, ובאם משיח צדקנו לא יבוא ח"ו עד אז – תתקיים החתונה בעיר ז'לובין..."
(באר החסידות)
