מה שאנו מכנים "חום" אינו אלא צורה של אנרגיה קינטית ברמה אטומית. כאשר אנו חשים שעצם נהיה חם, פירוש הדבר הוא שהאטומים שלו נעים במהירות רבה. ולעומת זאת, כשהוא 'קר', פירוש הדבר שהאטומים נעים באיטיות. מה שאומר, כי מה שאנו חשים כ"חום" הוא בעצם צורת אנרגיה של תנועה.
 
ההבנה שניתן להסביר "חום" בדרך זו הייתה אחד מהישגי הפיזיקה של המאה ה-19. הבנה זו מספקת חוליה מקשרת בין העולם המקרוסקופי (הנראה לעין, הגלוי לחושנו) לבין העולם המיקרוסקופי הנסתר של האטום, המקום בו מתרחשות הסיבות לדברים אותם אנו חווים ב"גדול".
 
גם בעולם המקרוסקופי האנושי זה עובד ככה. כל תנועה (פעולה, עבודה) ובעיקר כשהן נעשות בזריזות – מביעות חום ואנרגיה פנימית שמאפשרת ל"עבודה" הרוחנית להתרחש. קור נתפס כאדישות, ותוצאותיו: הטלת ספקות באמונה, האטה כללית והספק רוחני נמוך. ביצוע מצוות באופן איטי, יבש וקר, 'מצוות אנשים מלומדה'.
 
על הקדוש-ברוך-הוא נאמר: "כי השם אלוקיך אש אוכלה הוא". יהדות היא עניין פעיל המחייבת תנועה ופעילות לוהטת. יהדות איננה תרבות ומסורת גרידא. היא לא מסתכמת במועדון חברתי המתכנס בבית הכנסת. יהדות אמיתית פירושה תנועה סוחפת ואין-סוף אנרגיה ממוקדת. היא הלב הפועם של העולם. היא אותה הארת-על שנחלה להתנוצץ בשמי העולם עם הולדתו של אברהם אבינו בבבל, וממשיכה להאיר את העולם כולו באור בהיר ולהניע אותו לקראת גאולתו האלוקית.
 
מטרתה של כל האנרגיה הזו הייתה תמיד אחת: גילוי המשיח. כניצוץ הנמשך אל המאור, נשאבת כל האנרגיה, התנועה והפעילות האנושית עלי-אדמות אל האש הגדולה הזאת. בלשון הקבלה מכונה התנועה הזו: "לאשתאבא בגופא דמלכא" (להישאב בגוף המלך). להיכלל כביכול בנשמתו הבוערת של משיח, שהוא גילוי הכי ממשי של מלכות השם.
 
בדומה לחוק שימור המסה ואנרגיה – כך גם כאן: שום דבר לא הולך לאיבוד. אנרגיה לא נוצרת מעצמה וגם אי אפשר להשמיד אותה. המערכת היא סגורה. הכוחות הזורמים ממשיח אלינו עוברים 'המרה' לפעילות נמרצת, לתנועה של תורה ומצוות, אנרגיה שחוזרת אליו. הזריזות שלנו מוסיפה כוחות ומחדשת חיים במלך, תוספת כוחות וחיות שהיא קריטית עבורו בכל הנוגע להשלמת משימתו: גאולת העולם כולו מהחושך והקור של הגלות, מהאיטיות, האדישות והבורות בכל הנוגע לגילוי האמת. כוח להרים את המסך שהסתיר על אין סוף המציאות החמה, האמיתית – היא הישות האלוקית החובקת כול.