מהי דבקות  

בכמה ענינים משתמשת התורה בלשון "דבקות": 1) דבקות היהודי בבורא - "ואתם[i] הדבקים בה' גו'. "את[ii] ה' אלוקיך תירא .. ובו תדבק גו'". "לאהבה[iii] את ה' .. ולדבקה בו". "אחרי[iv] ה' אלוקיכם תלכו .. ובו תדבקון". 2) דבקות האדם במשפחתו - "ודבק[v] באשתו והיו לבשר אחד". 3) דבקות היהודי בארץ הקודש - "בנחלת[vi] מטה אבותיו ידבקו בני ישראל".
 
'דבקות' אין משמעה רק מגע פיזי, אלא גם מגע נפשי-פנימי עמוק, אהבה וחיבה יתירה, במיוחד כשמדובר בדבקות בה', שלא שייך בו נגיעה פיזית, כפי שחז"ל מבטאים זאת בלשון ציורית "ולדבקה בו - אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא!"; אלא הכוונה לדבקות פנימית - שהנפש תדבוק באהבה מחולטת מעומק הלב לה'.
 
דרך נוספת לדבקות היא על-ידי מעשה פיזי בשביל האהוּב, כדברי רש"י2: "תעבוד לו - ותדבק בו", "ובו תדבקון4- הדבק בדרכיו". וכן לדבוק בחברים ובידידים המקורבים אל האהוּב, כדברי רש"י בנוגע לדבקות בה' "הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו".

דבקות פנימית וחיצונית  

איזו דבקות יותר נעלית, זו של אהבה ברגשות הלב הפנימיים, או של מגע פיזי הנראה במוחש ובגלוי?

בדרך כלל נוטים לומר שדבקות רגשית פנימית הרבה יותר אמיתית וחזקה מדבקות פיזית וחיצונית, כי דבקות פיזית יכולה להיות מעשה חיצוני בלי שבאמת חושבים ואוהבים את השני, לכן יותר חשוב לחברים אמיתיים, או לבני משפחה, שאחד יחשוב על השני בפנימיותו, ולא שיקרב פיזית לגופו;
 
אבל מפתיע שבפסוק האמור המונה את האהבה והקירבה של היהודי לה' נאמר בתחילה "לאהבה את ה' אלוקיכם", ובהמשך נאמר "ולדבקה בו", כלומר שהדרגה הראשונה היא אהבה ברגשות הלב, והדרגה השניה, היותר נעלית, היא דבקות, שענינה (כפירוש רש"י) הליכה בדרכי ה' במעשה פיזי.
 
כי יש כמה סוגים של עשיה למען הזולת, יש עשיה שהיא חובה, כמו חובותיו של אדם לזון ולפרנס את משפחתו, או חובות היהודי ללכת בדרכי ה' ולקיים את התורה המצוות, שמעשים אלו אמנם גם-כן נקראים "דבקות", האדם דבק במשפחתו בכך שהוא מפרנס אותם ודואג לצרכיהם, היהודי דבק בה' בכך שהוא מקיים את המצוות, ובכל-זאת זה אינו המובן המושלם והמוחלט בדבקות, שהרי זה נעשה מתוך הכרח, ואין סימן שזה נובע ממניעי אהבה כנים וטהורים.
 
אבל כשהאדם עושה דברים שהוא לא ממש מוכרח וחייב לעשות בעצמו ובודאי לא בגופו, ולמרות זאת הוא טורח טירחה מרובה בגופו ובפרט כשיש בזה סיכון אישי, לדוגמא העוסק בביקור חולים לאו דווקא קרוב-משפחתו, במצב שיש כבר מישהו אחר המבקר ומטפל בחולה, ולמרות שיש סכנת הידבקות מהחולה. כמו כן המתנדב לקבור מת שאינו קרוב משפחתו, למרות שיש אדם אחר הממונה לקבור מתים ולמרות המאמץ הפיזי והנפשי והטירחה המרובה הכרוכה בקבורה, הוא מתנדב מתוך דבקות אמיתית במצווה ובנפטר.
 
ולסיכום,יש כמה דרגות בקיום המצווה "ובו תדבקון": 1) דבקות פיזית (בחינת 'נפש' שבכוחות הרוחניים של האדם). 2) דבקות של אהבה רגשית שבלב (בחינת 'רוח'). 3) דבקות של עשיה פיזית במקום שאין הכרח (בחינת 'נשמה'), דבר המצביע על דבקות טהורה ומושלמת, הבאה לידי ביטוי גם בדבקות נפשית וגם בדבקות גופנית, ובמילים אחרות – שהדבקות הגופנית היא ביטוי לאהבה העמוקה הפנימית-נפשית. 

ה' קבר מתים וביקר חולים  

בפרשתינו4 על הפסוק "ובו תדבקון" כתב רש"י "הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה", ולכאורה צריך להבין: 1) כיון שרש"י כתב את הכלל "גמול חסדים" מדוע הוא צריך לפרט "קבור מתים, בקר חולים"? 2) ואם הוא כבר מפרט את מעשי גמילות החסד שעשה ה' - שקבר מתים (את אהרון) וביקר חולים (את אברהם), מדוע אינו מוסיף את המעשים הנוספים שהתורה מספרת שה' עשה: "הלביש ערומים" (לאדם[vii] וחווה) וניחם אבלים (את[viii] יצחק)?
 
כי בדבקות זו באים לפרט את המצוות שהאדם עושה לא מתוך חובה, אלא מתוך אהבה פנימית, ולכן גם במקום שיש משהו אחר שיכול לעשות זאת, הוא בוחר בעצמו לעשות זאת, מתוך דבקות פנימית כנה. וזה בולט במיוחד בכך שה' ביקר את אברהם אבינו בעת חוליו לאחר מילתו, שכן בוודאי היו לו לאברהם חברים ורעים שבאו לבקרו בחוליו (כמו ממרא), ולמרות זאת בא ה' בעצמו לבקרו. כמו כן זה בולט בכך שה' עסק בקבורתו של אהרון הכהן, אף שבוודאי רבים מישראל היו מוכנים להתעסק בקבורת הכהן הגדול האהוּב על כולם (אהרון אוהב את הבריות, ועושה שלום בית וכו').
 
אבל מה שה' הלביש ערומים, את אדם וחווה, היה זה בזמן שלא היה עוד שום אדם בעולם, ולא היה מי זולת ה' שיעשה זאת, והנהגה כזו, של האדם, שיעשה למען הזולת במצב שאין מישהו אחר שיעשה - היא חובה ממצוות גמילות חסד ואינה מצביעה על דבקות ואהבה פנימית בה' וביהודי. 

"ובו תדבקון - בנשיא הדור"  

הוראת התורה "ובו תדבקון", שהיהודי צריך לדבוק בה' ובתורתו, היא על כל מצווה ומצווה מתרי"ג המצוות ועל כל הוראות ומבצעי הרבי, ועל אחת כמה וכמה בתפקיד העיקרי של דורינו, כפי שיסדו הרבי על מאמר המשנה "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח", להביא את ביאת המשיח לעולם בגלוי - שזה חייב להעשות בדרך המושלמת של ובו תדבקון:
 
לא לקיים את מצוות הרבי בהפצת בשורת הגאולה ולימוד עניני גאולה ומשיח בדרך של כפיה והכרח, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת, כי יהודי הדבק ברבי והוראותיו אינו ממתין לאחר, אלא גם במקום שיש אחרים הוא קופץ ורץ בעצמו לקיים את הוראת הרבי לעסוק בלימוד עניני גאולה ומשיח וכו' ולפרסם את בשורת הגאולה, ובכך הוא מגביר ומחזק את התקשרותו ברבי, וכמובן - עיקר כל העיקרים: ממהר ומזרז את ביאת הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

---

מקורות - לקוטי שיחות: חלק י"ד, עמוד 53.

[i] דברים, ד,ד.

[ii] דברים, י,כ.

[iii] דברים, יא,כב.

[iv] דברים יג,ה.

[v] בראשית, ב,כד.

[vi] במדבר, לו,ז.

[vii] בראשית, ג,כא.

[viii] בראשית, כה,יא.