"שלום, אני מדברת עם מר משה דמבין?".
 
"כן", השיב משה אל שפופרת הטלפון.
 
"שלום, אדוני. אני מדברת מבית חב"ד המקומי. אני שמחה לבשר לך כי זכית בהגרלה בכרטיס טיסה לניו-יורק, לחצר הרבי מליובאוויטש".
 
"מ..מה?", לא הבין משה. הוא לא זכר כי קנה כרטיס להגרלה מטעם בית חב"ד. האמת היא, שהוא האחרון שיעשה דבר כזה! רגע. אולי ידה של סוזן אשתו ב'מעל'? שמא היא קנתה כרטיס כזה על שמו?
 
הוא כחכח בגרונו, אחר דיבר אל השפופרת: "אבקש להתקשר שוב בעוד שעתיים, לאחר שאשתי תשוב הביתה. אני מוכרח לברר שלא חלה כאן טעות".
 
ההשערה שלו התבררה כנכונה. סוזן הייתה 'אשמה' בזכייה. כרטיסי ההגרלה נמכרו במחיר מוזל, והיא קנתה ארבעה, אחד מהם על שם בעלה.
 
היה זה באביב תשמ"ו (1986) בעיר שטרסבורג הצרפתית. שנתיים קודם לכן, זמן קצר לאחר נישואיהם של משה וסוזן, נדבקה סוזן ב'חיידק' של חב"ד והפכה לחלק אינטגראלי מהפעילות שנעשית בדרכו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. משה, ציוני בנשמתו, ממש לא הבין את הזיק שריצד בעיניה של אשתו. "אם הרבי הזה כל כך גדול – מה הוא עושה מחוץ לארץ ישראל?", סנט בה שוב ושוב.
 
התשובות שלמדה להשיב לו, לא הניחו את דעתו, ובנושא הזה נותרו דרכיהם חלוקות. ועכשיו, הזכייה המוזרה הזו. אין לו מה לעשות רק לבלות בחצר הרבי?
 
הפשרה אליה הגיע משה עם סוזן הייתה, כי שניהם יטוסו לניו-יורק, במטרה מוצהרת של טיול נחמד במטרופולין הגדול. בחצר הרבי יבקרו רק כדי לצאת ידי חובה, להצדיק את השימוש בכסף שקיבלו מבית חב"ד. אך לא מעבר לכך.
 
משה וסוזן הגיעו לניו-יורק יומיים לפני חג השבועות. הם שכרו חדר בבית מלון במנהטן, שם התכוונו לטייל בעיקר. רק את חג השבועות עצמו, קבע משה, יבלו במחיצת הרבי. חסידי חב"ד בעירם כבר הבטיחו להם אירוח חמים למשך החג אצל משפחה מקומית.
 
לקראת כניסת החג, הקדים משה להגיע לבית-הכנסת של הרבי, המפורסם בכינוי '770'. המקום עדיין היה ריק והוא התמקם על ספסל די קרוב למקומו של הרבי. למרות הציניות שמילאה את ישותו, סיקרן אותו לראות מקרוב את האישיות שנערצת על המונים מכל העולם.
 
באותה תפילה, לא ראה משה את הרבי. הצפיפות הייתה מטורפת ושני חסידים מלפניו חסמו לחלוטין את שדה ראייתו. בקושי הוא מצא תנוחה בה יגיע חמצן לאפו...
 
למחרת, על פי הכוונת מארחיו, נעמד משה בבית-הכנסת במקום בו עובר הרבי בשעה שנכנס אל התפילה. הסבירו לו, כי אמנם כך לא יוכל לשבת בתפילה, אך לפחות יבטיח לעצמו לראות את הרבי.
 
את התפילה הזו לא ישכח משה כל ימי חייו. מראה פניו של הרבי המם אותו. בקושי הוא הצליח להוציא את מילות התפילה מהסידור. עיניו נפגשו בעיניו של הרבי בשעה שהרבי צעד לכיוון ספר התורה, ובאותו רגע חש משה כי כמו גל של טהרה שוטף את כל הווייתו. כל הקושיות והתהיות שהיו לו על חב"ד ועל הרבי, כמו נמוגו ונעלמו. 'היא צודקת, סוזן, בדרכה. אין דבר כזה בכל העולם!'.
 
במוצאי החג, גנזו משה וסוזן את כל תכניות הטיולים המקוריות. "אנחנו נשארים כאן עד הרגע האחרון לשהייתנו בניו-יורק!", פסק משה. סוזן הייתה מאושרת.
 
למחרת, התקיימה חלוקת דולרים לצדקה וברכה. כאשר עבר משה, הציג את עצמו כפי שהודרך 'משה בן שרה משטרסבורג. זכיתי בהגרלה'.
 
הרבי העניק למשה 30 דולר כדי לערוך התוועדות בשובו לשטרסבורג והרעיף עליו שלל ברכות. בין השאר, אמר לו הרבי: "היו בריאים".
 
משה היה די מופתע מהברכה הזו. גם לסוזן זו הייתה חידה. מדוע זקוק משה לברכה כזו, האם משהו לא בסדר אתו? חסידים הסבירו להם, כי לאו דווקא שמוכרח להיות משהו לא טוב. הרבי פשוט איחל למשה כי ימשיך להיות בריא. אולם משה לא היה שלם עם ההסבר.
 
בדיוק שנה לאחר מכן, ביום שלמחרת חג השבועות, הבין משה טוב יותר את כוונת הרבי. הוא וסוזן היגרו לישראל והתמקמו בירושלים. באותו יום משה טעם אוכל שכנראה היה מקולקל, ולקה בהרעלת קיבה קשה. בטנו התנפחה וראשו היה עליו סחרחר במידה איומה. משה כבר חשב שאלו רגעיו האחרונים.    
 
הבעיה החמורה הייתה שהרופאים במרכז הרפואי 'שערי צדק', לשם הובהל, לא זיהו בכלל את מקור הכאבים ולא  ידעו כיצד לטפל במשה. סוזן הזעיקה רופא ידיד שהספיקו להכיר בשהותם הקצרה בישראל, והוא זה שעלה על כך שמדובר בהרעלה. הוא הזריק למשה זריקה מתאימה, ומצבו השתפר פלאים במהירות רבה.
 
משה בטוח כי ברכת הרבי שנאמרה בדיוק שנה קודם לכן, היא זו שהובילה את הרופא למצוא את הדרך להצלתו.