דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מחבר החלק הגדול של מזמורי תהילים, נתחבב במיוחד על העם ואגדות רבות נקשרו סביב אישיותו הרב גונית.

מדרשי חז״ל מלווים אותו משחר ילדותו, כאשר היה נער אדמוני ויפה עינים והיה רועה את צאן אביו ישי. דרך התבגרותו, שעה שהתגושש עם גלית הפלשתי, שימש בביתו של המלך שאול והחל יוצא ונכנס לפני העם, עד שהכה באויב ברבבותיו וקנה את אשתו מהמלך במאה פלשתים. אנו מלווים את המלך הצעיר בצעדיו הראשונים, קודם בחברון ולאחר מכן בירושלים, משתתפים

בשמחותיו ומבכים יחד עמו את מותו של התינוק, בנה הראשון של בת-שבע. אנו מתלהבים מנצחונותיו על אויבי ישראל ועומדים משתאים נוכח הנסיונות החמורים שהוא נאלץ לעמוד בהם.

״ויקחהו ממכלאות צאן״ (תהלים ע״ח)- מה פירוש הדבר? שהיה דוד כולא את הצאן (מפריד סוג זה מסוג אחר) אלו מפני אלו. היה מוציא הגדיים ומאכילם ראשי העשבים שהם רכים. מוציא התישים ומאכילם אמצעם של עשבים שהוא בינוני. מוציא הבחורים ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה. אמר הקב״ה: מי שיודע לרעות הצאן איש לפי כוחו- יבוא וירעה צאני, אלו ישראל. וזהו שנאמר: ״מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו״ (שם).

*

״לדוד בשנותו את טעמו״ (תהלים ל״ד) – אמר דוד לפני הקב״ה: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. כל מה שעשית בעולמך, יפה עשית והחכמה יפה מהכל. אבל השטות (השגעון וטרוף הדעת) שבראת, מה הנאה יש לעולם מן השטות? אדם מהלך בשוק ומקרע כסותו והתינוקות רצים אחריו וצוחקים ממנו-  זה נאה לפניך ?

אמר לו הקב״ה: דוד! על שטות אתה קורא תגר? חייך, שתצטרך לה ותתפלל עליה עד שאתן לך ממנה!...

לא היו ימים מרובים עד שהלך דוד אצל אכיש מלך פלשתים. אמר לו הקב״ה: דוד! אצל אכיש אתה הולך?! אתמול הרגת את גלית ועדיין לא נתיבש דמו ואחיו של גלית שומרי ראשו של אכיש הם, ואתה הולך אצלו וחרבו של גלית בידיך?!

כיון שבא דוד, אמרו אחיו של גלית לאכיש: נהרוג למי שהרג לאחינו. אמר להם אכיש: ולא במלחמה הרגו? ולא כך התנה עמו: ״אם יוכל להלחם אתי והכני״? אמרו לו אם כן עמוד מכסאך, ותן המלכות לדוד ואנו נהיה לו לעבדים, שהרי כך התנה. דברים אלה שכנעו את אכיש.

באותה שעה נתירא דוד והתחיל מתפלל ואומר: רבונו של עולם, ענני! אמר לו הקב״ה: דוד מה אתה מבקש? אמר דוד לפניו: רבונו של עולם, תן לי מעט מאותו דבר...

אמר לו: וכי לא אמרתי לך ״בז לדבר יחבל לו" (משלי י״ג).

עשה דוד את עצמו כשוטה והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמישים רבוא...

ובתו של אכיש ואמו היו שוטות והיו צועקות ומשתטות מבפנים, ודוד היה צועק ומשתטה בחוץ. אמר להם אכיש לעבדיו: ״חסר משוגעים אני?...״

באותה שעה שמח דוד שמחה גדולה ואמר: רבונו של עולם, כמה טובה היא השטות ו"אברכה את ה׳ בכל עת״ בעת חכמה ובעת שטות.

*

כנור היה תלוי מעל מיטתו של דוד מלך ישראל כנגד חלונו. כיון שהגיע חצות הלילה, היתה מנשבת רוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד (קם משנתו) ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.

וכיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו לו: אדוננו המלך! עמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: ילכו ויתפרנסו זה מזה.

אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו...

אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד!

מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים ויוצאים למלחמה.

*

"אגורה באהלך עולמים" (תהלים ס״א) – וכי עלה על דעתו של דוד שהוא יחיה לעולמים? אלא אמר דוד לפני הקב״ה: יהי רצון מלפניך שיהיו שירות ותשבחות שלי (היינו פרקי התהילים) נאמרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לעולם.

*

״ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳״ (שמואל ב׳ ו') - כיצד העלה דוד את ארון בית ה׳ לירושלים ?אמרו רבותינו: באותה שעה היה דוד לבוש בגדי זהב סנונין (מין זהב טהור) דומים לפז והיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומד כירי-רם, כירי-רם.

וכיון שהיה מכרכר, היה הזהב המסונן שעליו קולו פוזז. והיו ישראל מריעין ותוקעין בשופרות ובחצוצרות ובכל כלי שיר. כיון שבא לירושלים, היו כל הנשים מציצות על דוד מן החלונות ומן הגגות ולא איכפת לו. וכשהגיע לביתו, לא הניחתו מיכל אשתו ליכנס לבית, אלא יצאה לחוץ והיתה מקפחתו בדברים: ״ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו,. אמרה לו: היום נגלה כבוד בית אבא (הכוונה לשאול המלך). בוא וראה מה בינך ובין בית אבא: בית אבא היו צנועים וקדושים... ואתה עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים. אמר לה: וכי לפני בשר ודם שחקתי? ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי? של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים.

*

"ויצא שם דוד בכל הארצות״ (דה״י א׳, י״ד) - יצא לו מוניטין בעולם (מטבע). ומהו מוניטין שלו? מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן.