פעם ביקר השולטן התורקי בבית רופאו היהודי, בשם 'ניסים רחמים'. היה זה בימי החנוכה והשולטן התפעל מהנרות הדולקים: "מה מספרים הנרות הקטנים", שאל? סיפר הרופא על גזירות היוונים ומסירות נפשם של החשמונאים, על שיחרור ירושלים וחידוש עבודת המקדש ועל נס פך השמן, שלציונו מדליקים אנו שמונה ימים, ומוסיפים נר בכל לילה.

היה זה ביום האחרון, והשולטן מנה את הנרות, "ומה מסֵפּר הנר התשיעי", שאל?מה ענינו של השמש?

"נר של חולין הוא", השיב הרופא " אנו מדליקים בו את הנרות".

הביט בו השולטן במבט נוקב: "אילו היה זה רק נר של חולין, לא הייתם משאירים אותו לדלוק, ועוד מרוממים אותו מעל

כולם. אתם מסתירים כאן סוד, ואינכם מוכנים לגלותו לנכרי!".

השולטן קם בזעף ועזב את המקום: "כשתהיה מוכן לגלות את הסוד, אסכים לראות פניך!"

נבוך הרופא. לא חסרו צוררי יהודים בחצר השולטן, שקירובו של יהודי להשולטן היה בעיניהם לצנינים. ואם יסור חִינו, תמצא דיבתם אוזן קשבת.

סר וזעף ירד לרחוב, לטייל מעט ולהפיג צערו. פגש בו זקן אחד וברכו במאור פנים - ענהו 'ניסים רחמים' בשפה רפה...

אמר לו הזקן: "ניכר בך שדאגה מעכירה את רוחך. ואמרו חכמים: דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, או ישיחנה לאחרים. אם אינך יכול להסיחה מדעתך, מוכן אני לשמעה"... 

אמר 'נסים רחמים' בליבו: אילו מן השמים נשלח! פתח וסיפר סיבת דאגתו: איזו דרישה מוזרה דורש השולטן - לגלות את סודו של השמש, וכי איזה סוד צופן השמש? "סוד גדול צופן השמש" השיב הזקן - "לא בכדי עומד הוא למעלה מכולם ומפיץ אורו.

וכך אומר ב'זיך השמן' של השמש לבני האדם המסתכלים עליו:

"הביטו וראו, בני האדם! אצור הייתי בפרי עץ הזית, מוגן וחי בטוב ובנעימים, אך לא זו המטרה, ולא זה הייעוד. קטפו את הפרי ונתנוני בעקל בית הבד, כבשו וסחטו בייסורים, והפיקו את שמני. ואז נתנוני בבזיך, שמו בו פתילה והדליקוה, והפתילה שואבת ממני ומכלה אותי, כדי להאיר לבריות ולגרש את החושך!

הביטו בי, בני האדם, ותלמדו את לקחי: כדאי להתייסר ואף להתכלות, כדי לשרת אחרים ולהאיר את חייהם!".