הנקישות בדלת החרידו את בעל הבית. בעתה של ממש נשקפה מעיניו. הוא היה רווק ישראלי, שעבד לפרנסתו כטבח בישיבה בשכונת קראון-הייטס שבניו-יורק, מקום משכנו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ומרכז ההתרחשויות של חב"ד. הבעיה הייתה שלא היו לו אשרות שהייה בארצות-הברית והוא חי בפחד מתמיד מהאפשרות שרשויות ההגירה יעלו עליו. כעת, לשמע הדפיקות הלא צפויות, היה בטוח כי אלו סוכני אף.בי.איי שבאו לעוצרו.
 
"גש אתה לדלת", ביקש מאורח שנמצא אצלו. האורח היה חסיד חב"ד בשם אלעזר, שהגיע לשהות במחיצת הרבי בחודש החגים תש"נ (אוקטובר 1989) ומיודענו הטבח הואיל לחלוק עמו את הדירה.
 
אלעזר הביט מבעד לעינית ולחש לטבח: "בסך הכול חסיד משלנו".
 
אבל הטבח לא השתחרר מהפחד: "הסוכנים האלה יודעים להגיע מחופשים"... 
 
אלעזר, מכל מקום, לא נדבק בפחד של מארחו. הוא פתח את הדלת ולמולו עמד עלם חמודות. "שלום", פתח הבחור ללא גינונים מיותרים. "אולי אתם רוצים ללמוד משהו? הבאתי עמי ספרים".
 
הצעה כזו בוודאי לא מגיעה מהאף.בי.איי... הבחור, שענה לשם שניאור, הכיר את הטבח ממטבח הישיבה ולמענו בעצם הגיע. המועקה שלפתה את הטבח התפוגגה באחת והוא ניאות בשמחה להתיישב ללמוד עם הבחור החביב.
 
מי שהתרגש במיוחד מהמעמד היה אלעזר. שניאור כבר הוציא את הספרים מאמתחתו, כשאלעזר ביקש ממנו לגשת לחדר הסמוך ולהביא פנקס מתוך כיס של חולצה שהייתה תלויה שם. "אני רוצה שתקרא משהו מהדף הראשון".
 
כדי להבין את מה שנכתב בפתק, עלינו להכיר מעט את קורות חייו של אלעזר. אלעזר היה חבר קיבוץ, שהתקרב לחסידות חב"ד בעקבות ניסים שחווה במלחמת יום-הכיפורים. כעבור כמה שנים נשא אישה, שהתקרבה גם היא לחסידות חב"ד, ובמשך תקופה ארוכה התגוררו בקיבוץ וביתם הפך למגדלור יהדות. ראשי הקיבוץ לא ראו זאת בעין יפה, ובשלב מסוים בקשו מהם במפגיע לעזוב את המקום.
 
בברכת הרבי, עברו אלעזר ואשתו למגורים באזור דתי, שם התערו בפעילות של בית חב"ד המקומי. אלעזר סבל מאחוזי נכות בעקבות שרות צבאי, שהפריעו לו בתפקוד היומיומי, ואחד משליחי חב"ד שכנעו לנסוע לרבי ולבקש את ברכתו. כך מצא אלעזר את עצמו, לראשונה בחייו, נדחק בין ההמונים שהגיעו לשהות במחיצת הרבי במשך החגים.
 
הצפיפות הגבוהה בה נדחסו אלפי החסידים הכתה את אלעזר בהלם – ואחריו בחולשה נוראית. באותו יום בו התרחש סיפורנו הוא בכלל לא יצא מהבית. הוא שכב כל היום במיטה בחוסר אונים וחיכה לכוחות שישובו אליו.
 
במהלך היום, כתב דבר מה בפנקסו – וזה מה שביקש כעת להראות לטבח ולבחור שנכנס ללמוד עמם.
 
שניאור, הבחור, הביא את הפנקס, פתחו והחל להקריא: "רבי, אני אמנם לא מהחסידים האדוקים, אבל אני מקושר אליך. שמעתי שאתה מרגיש כל אחד ואחד מישראל. אם כן – שלח מישהו שילמד איתי".
 
שניות ארוכות שררה דממה בחדר. המופת החי שחוו הנוכחים היה מוחשי ומדהים. במיוחד לטבח הישראלי, שהתייחס בהסתייגות רבה לאמונת החסידים ברבי, היה זה שיעור מאלף. התזמון של ביקור הבחור בדירה, בדיוק למטרה עליה ביקש אלעזר מהרבי – הוכיחה לו כי יש מי שניחן בחיישני 'ריגול' מפותחים יותר משל האף.בי.איי...
 
חוויה נוספת שחרותה בזיכרונו של אלעזר מאותו ביקור התרחשה לקראת שובו ארצה. הוא עבר לפני הרבי באחת מחלוקות הדולרים המפורסמות לצדקה וברכה, וביקש לנצל את שברירי השנייה שיש לו מול הרבי להביע משהו מרחשי לבו.
 
כאשר התקרב אל הרבי, הציפה משום מה את תודעתו אהבתו הגדולה לארץ ישראל. הוא קיבל מהרבי את הדולר, ואמר: "שאזכה לחזור לציון". עד היום לא מבין אלעזר מדוע יצאו כך המילים מפיו, שעה שחזרתו לארץ לא הייתה לכאורה מוטלת בספק.
 
מזכירו של הרבי כבר דחק בו להתקדם לכיוון היציאה. הרבי מצדו הרהר מעט, אחר השיב: "אמן, בקרוב ממש". כאילו שאכן היה לאלעזר על מה לבקש.
 
ומסתבר שאכן היה. הטיסה עליה עלה אלעזר למחרת, הייתה קשה מאוד. במיוחד חצי שעה מתוכה עברה בתנאים אוויריים חמורים במיוחד. המטוס היטלטל מצד לצד ונוסעים רבים הקיאו את קרביהם. ממקום מושבו של אלעזר ניתן היה לראות את כנף המטוס, וכטכנאי בהכשרתו – המראה הפחיד אותו מאוד. ברגעים מסוימים ממש חשש כי הכנף יתנתק מהמטוס!
 
אנחת הרווחה של אנשי הצוות לאחר הנחיתה, הוכיחה כי חששו לא היה לשווא. מאידך גיסא, התרגש כאשר הבין מה ראה הרבי בעיניו הצופיות, ובברכתו הגן עליו עד הגיעו לציון.