בפרשת-השבוע מתוארת ההקמה בפועל של בית-האלוקים הראשון – המשכן שבמדבר. על בית-האלוקים נאמר בתהילים: "זאת מנוחתי עדי-עד, פה אשב כי איוויתיה", וישנן בזוהר הקדוש שלוש דעות כיצד לפרש את הפסוק: האחת – ארון הברית אמר אותו בעת שנכנס לקודש-הקודשים. השנייה – כנסת-ישראל אמרה אותו עם השלמת בניית המקדש. השלישית – הקדוש-ברוך-הוא אמר אותו על עם ישראל, הממלא את רצונו.
 
שלוש דעות אלה חולקות למעשה מהי המטרה העיקרית של מקדש-השם. לפי הדעה הראשונה, עיקרו של המקדש הוא להיות משכן ומנוחה לכלי שבו עיקר גילוי השכינה – ארון-הברית. לפי הדעה השנייה, העיקר הוא שיהיה לעם-ישראל מקום קבוע להקרבת קרבנות. לפי הדעה השלישית, העיקר הוא עצם השראת השכינה ומנוחתה בקרב עם ישראל.
 
לכל אחת מן הדעות ניתן ביטוי בולט בתקופה שונה: המשכן שבמדבר היה המקום היחיד שבכל משך קיומו נח בו הארון בגלוי – העיקר שלפי הדעה הראשונה. לאחר מכן, בתקופת הבית הראשון (לקראת סיומה) נגנז הארון, ונותר גנוז גם בכל ימי הבית השני.
 
בבית-המקדש בירושלים הגיעו עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה – העיקר שלפי הדעה השנייה. קודם לכן נדד בית-האלוקים ממקום למקום ולא הייתה לעם תחנת קבע לעבודת הבורא.
 
בגאולה הקרובה, בבית-המקדש השלישי, תגיע השכינה למנוחתה והשראתה האמיתית בקרבנו – העיקר שלפי הדעה השלישית. באותו זמן ימלאו בני-ישראל בשלמות את רצונו של הקדוש-ברוך-הוא ואו אז ייאמר באמת – "זאת מנוחתי עדי-עד"; כאן תשרה השכינה לנצח-נצחים.
 
(ליקוטי שיחות כרך כא עמוד 260)