רצף החגים של חודש תשרי נחתם בשמחת תורה. לאורך השנה קורא עם ישראל בכל שבוע פרשה אחת מהתורה, ובשמיני-עצרת – החג הצמוד לחג הסוכות – קוראים את הפרשה האחרונה. הזכות לסיים את התורה מעוררת בנו שמחה גדולה, אותה אנו מציינים בהקפות, בשירה ובריקודים בכל כוחותינו.
 
שמחת תורה היא אפוא חג הסיום השנתי של התורה. ואיפה זה כתוב? כלומר, היכן נאמר כי את סיום התורה עלינו לציין בשמחה?
מסתבר, כי בעצם זה בכלל לא כתוב. שמחת תורה היא חגיגה שאין לה שום מקור בתורה! היותו של היום יום חג אכן נאמרת בתורה, אולם רק בתור 'שמיני עצרת' – יום שמיני שנוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות. החגיגה הגדולה באמת של היום – חגיגת שמחת תורה – לא מוזכרת בתורה אף לא ברמז.
 
שמחה כה גדולה, לה שותפים כל עם ישראל – בין תלמידי החכמים ובין אלה שעדיין אינם, בין הילדים שרוקדים עם דגלים או עם חיקויים של ספרי תורה ובין הנשים, שביום זה במיוחד מקרבים אליהן את ספרי התורה (האמיתיים) ומאפשרים להן לנשק אותם – ואף על פי כן היא אינה אלא בבחינת חוק בלתי כתוב.
 
                                                          *
 
אפשר לתת לכך הסבר עובדתי פשוט, שלכתחילה לא היה קיים מנהג אחיד לקרוא את התורה לפי חלוקה זהה, כך שלא היה יום בו כולם מסיימים את התורה, שתהיה סיבה לחגוג בו.
 
אבל דווקא העובדות הללו מעצימות יותר את השאלה: איך ייתכן כי שמחה בעקבות מנהג שנולד במרוצת הדורות תהיה גדולה יותר משמחות שעליהן קיים ציווי מפורש בתורה (למשל: השמחה בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות)?
 
התשובה הפשוטה מסתתרת בתוך התובנה שבשאלה עצמה: אכן, השמחה בעקבות מנהג גדולה יותר מהשמחה שמצווים עליה, כי שמחה שמגיעים אליה ביוזמה עצמאית גדולה מטבעה לעומת שמחה שנובעת מציווי. שמחת תורה היא שמחה שפיתחנו בלי שיצוו אותנו עליה, ולכן היא השתרשה וקיבלה אצלנו מעמד כה מיוחד.
 
אמנם, טעות תהיה לחשוב כי הפתענו כביכול את הקדוש-ברוך-הוא עם ההחלטה לקום ולשמוח ביום זה, משום שהקדוש-ברוך-הוא הוא שניווט את המהלכים כך שנגיע לשמחה הזו. אבל בכוונה הוא השאיר זאת כך ולא הטיל עלינו מלכתחילה ציווי לסיים את התורה ולשמוח – כדי שנגיע לפסגות הגבוהות באמת של השמחה, פסגות שגבוהות יותר מהשמחה שמצווים עליה.
 
                                                          *
 
במובן מסוים, ניתן להשוות את שמחת תורה לאמונה בביאת המשיח: גם האמונה הזו אינה מפורשת בשום מקום בתורה. בין 613 מצוות התורה אין אף אחת שאומרת להאמין בביאת המשיח או בתחיית המתים. ואף על פי כן כותב הרמב"ם, כי האמונות הללו הן עיקר ביהדות וכי מי שאינו מאמין במשיח נחשב לכופר בתורה כולה ובכל דברי הנביאים! אמירה חריפה, שלא נאמרה על מי שעובר על מצווה מפורשת או אפילו על כמה מצוות מפורשות.
 
הרעיון העמוק בדבר הוא, שהאמונה בביאת המשיח גבוהה ויסודית מעבר למעמד שיש ל-‏613 המצוות. היא לא נמנית בין המצוות לא מפני שהיא פחותה מהן אלא מפני שהיא למעלה מהן, ולכן היא כל כך יסודית ומרכזית.
 
וכך גם שמחת תורה – היא אינה מפורשת בתורה לא מפני פחיתותה מהשמחות שמפורשות בתורה, אלא מפני עליונותה עליהן. שמחתנו בתורה היא שמחה שאין שמחה למעלה ממנה.
 
השמחה היחידה שגבוהה יותר משמחת תורה היא השמחה שתהיה לכולנו בגאולה השלמה. וגם אז, תהיה השמחה קשורה לתורה – היא תנבע מגילויי התורה המופלאים שנזכה לשמוע מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לכשיתגלה – במהרה, בקרוב ממש.