מהפך חד עברנו השבוע. הסתיימו "הימים הנוראים" והגיעו ימים שמחים – חג הסוכות ושמחת תורה.
 
אמנם גם "הימים הנוראים" אינם ימים עצובים, חלילה, אך אלו ימים של אווירת רצינות. אפשר – ומן הראוי – לחזור בהם בתשובה מתוך שמחה מעצם המחשבה שניתנת לנו הזדמנות להתחרט ולהתכפר. אך מכל מקום זו שמחה 'רצינית'. שמחה שמוצאת לה מקום בעיקר עמוק בלב, ואינה מתבטאת כל כך בשירה וריקודים. בחג הסוכות, לעומת זאת, השמחה הרבה יותר מוחצנת. היא לא נשארת בתוך תוכנו, אלא גם פורצת כלפי חוץ. זוהי מצווה ממש להיות בחג הסוכות בשמחה גדולה יותר מתמיד, יותר גם מאשר בחגים האחרים.
 
                                                        *
 
מדוע באמת אנו כל כך שמחים בחג הסוכות דווקא? לשמחה מה זו עושה?
 
מסתבר, שהתשובה לכך נמצאת ב"ימים הנוראים" דווקא, ביום הכיפורים. ביום זה, בכל שנה מחדש, מתעלות נשמותינו ומתהדקות בקשר שלהן עם הקדוש-ברוך-הוא, וההידוק המחודש של הקשר מביא את הבורא למחוק את כל המעידות שלנו ולפתוח לנו דף חדש.
 
אדם שנידון על שורה ארוכה של מעשים ופתאום מתבשר כי השופט החליט לחון אותו כליל – יתמלא באושר עצום. גם אם ייאמר לו מראש כי הוא מצא חן בעיני השופט, והשופט מתכוון להטות אליו חסד ולוותר לו – כאשר יגיע רגע הוויתור בפועל הוא יפזז ויכרכר בשמחה עצומה.
 
כך גם אנו שמחים ומאושרים לאחר שנמחלו לנו עוונותינו ביום הכיפורים. אפילו שידוע לנו מראש, כי הקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו ובוודאי יקבל את תשובתנו ויחתום אותנו לשנה טובה – לאחר שזה קורה בפועל, פורצים מתוכנו רגשי גיל ושמחה. וזוהי השמחה הגדולה של חג הסוכות.
 
במקרה שלנו, העובדה שהשופט מחבב אותנו היא למעשה העילה המרכזית לשמחה. המציאות הזו שבכל שנה מחדש, למרות המשגים החוזרים ונשנים שלנו, הוא מוכן למחוק הכול ושוב לפתוח דף חדש – מוכיחה כמה עמוק הקשר בינינו. ועל כך עיקר שמחתנו.
 
                                                        *
 
השמחה הזו משותפת לכל עם ישראל, ולכן מן הראוי לבטא אותה בדרך של שיתוף ואחדות. אדם ששמח באמת דואג לכך שכל מי שנמצא בסביבתו יהיה שמח. וכך גם בשמחת החג – עלינו לראות כי כל הסובבים אותנו יהיו שותפים לשמחה. בתוך הבית – מורה ההלכה היהודית לקנות לבני המשפחה מתנות משמחות (שאינן בהכרח יקרות), ומחוץ לבית – לוודא שלא נותרו חלילה אנשים אומללים שאין להם עם מה לשמוח בחג.
 
ההתאחדות בשמחה צריכה להיות גם המונית. כפי מנהג ישראל מאז ימי בית-המקדש, לשמוח ולרקוד בכל לילות החג יד אל יד, כתף אל כתף, ביחד. להראות לקדוש-ברוך-הוא כי הנה כולנו, ישישים וצעירים, נכבדים ופשוטי העם, שותפים לשמחה הגדולה על שזכינו להיות העם האהוב והחביב עליו.
 
בזמן שבית-המקדש היה קיים אמרו, כי מי שלא ראה את השמחה הגדולה שהייתה בו בלילות חג הסוכות – לא ראה שמחה בימיו. בימינו ניתן לומר, כי מי שלא ראה את השמחה הגדולה של לילות החג בשכונתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – לא ראה שמחה מימיו. ברחובה של עיר מפזזים ומכרכרים מדי לילה עד אור הבוקר אלפי גברים מכל העדות והחוגים שבעם ישראל (הנשים צופות בריקודים מעבר למחיצות ובמקביל מתקיימים להן ריקודים באולמות סגורים). רוקדים מתוך אמונה גדולה כי הנה, תכף ומיד משיח בא!
 
אחדות כזו ושמחה כזו לא רואים בשום מקום. כי רק בד' אמותיו של מי שיתגלה כמלך המשיח ניתן לטעום מהשמחה והאחדות המופלאות שנזכה להן בגאולה השלמה.