אלול נכנס לליובאוויטש

כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע צייר בתיאורים חיים את אווירת אלול בליובאוויטש:

בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שהיה עדיין יום קייצי בהיר – השתנתה כבר האוירה, החל כבר להיות מורגש ריחו של אלול, החלה כבר לנשוב רוח של תשובה. כל יהודי נעשה מתון יותר, עסוק יותר במחשבותיו, והוחל לשכוח את כל דברי החולין.

.. אחר שבת נחמו החלו כבר ללמוד אחרי מעריב, לקיים מ"ש "קומי רוני בלילה", וכשהגיעה שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש באויר של אלול, ובדריכות רבה חיכו ל"לדוד ה' אורי וישעי", לקול השופר, לתקיעה הראשונה שהי' בה משום הודעה ששערי חודש הרחמים נפתחו.

מאמרי ה"חסידות" של שבת מברכים אלול, עם הפתיחה הרגילה "אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול" או "השמים כסאי" או "ראה אנכי נותן לפניכם היום", היו כבר רוויים ברוח של אלול. כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לימי השנה כולה.

כאשר שוכבים במטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמנין הוותיקין הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר. קול השופר מעורר, הרי אלול בעולם, ממהרים להתלבש, והאדם אינו שבע רצון מעצמו, מדוע איחר כל כך בשינתו, ועובר ברעיונו על משה רבינו עליו השלום שהיה בהר, ושהימים הם ימי רצון שאפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי, עליו להיות בן אדם, ואסור להפסיד את הזמן.

כשבאים לבית המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול, אחרים אומרים תהלים, אחרים לומדים חסידות, אחרים אומרים תיקוני זוהר, ואחרים עומדים או יושבים ומתפללים.


באלול – תפילה אחרת

בסדר העבודה של תורת חב"ד, תופסת התפלה – עבודה שבלב – את אחד המקומות הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלה שקראו להם בעלי עבודה, שהיו מתפללים שעות מרובות גם בימי החול של כל השנה, וביחוד בחודש אלול שאז הי' זה באופן אחר לגמרי.

כשהיו נכנסים לחדר השני של ה"מנין" היו נפעמים מהמחזה הבלתי רגיל שנתגלה. כל אחד שקוע בשרעפיו ושרוי בדביקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו.

זה שר בניגון חב"די "ברוך גוזר ומקיים", השני אומר "רחום וחנון", השלישי אומר "וכולם משבחים ומפארים", ואחר מצוי בעיצומה של תפלת "אהבת עולם" ואומר מלים ספורות, כאשר פירוש המלות מזדקר מכל מלה בכל כך הרבה עסיסיות של השגה, בהתקשרות כזאת וקול תחנונים כזה שמרגישים שבכל מלה מתעלה המתפלל מעלה מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר אל הנקודה, והנה הנה הוא משיג את מטרתו.

ניגון התחנונים של "מהר והבא עלינו ברכה ושלום" והניגון השקט ונעים "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", קול הבטחון בו אומר "כי קל פועל ישועות אתה" וקול השמחה בו הוא אומר "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – מעניקים לו את הכוח לומר "שמע ישראל"....


שבת סליחות

ממשיך אדמו"ר הריי"צ נ"ע לצייר את אווירת אלול בליובאוויטש:

בכל יום נוסף מתקרבים יותר לשבת סליחות. את החסידות של שבת סליחות היו שומעים בכוונת הלב אחרת לגמרי. בליל שבת של ערב סליחות היו בדרך כלל ממעטים בשינה, כי לא היו יכולים לישון, האדם לא מצא לו מקום, ולמקוה היו הולכים לפני שהאיר אור היום.

במקוה כבר פוגשים באנשים רבים, כולם ממהרים, על כולם ניתן להכיר ששבת זו שונה מכל שבתות השנה, הרי היא השבת שלפני סליחות.

במוח הולמות המחשבות הזורמות בגאון. ברעיון חולפת הזעקה הסוערת של "ולך ה' הצדקה" ועוד יותר מכך ההרגשה של "ולנו בושת הפנים", טובלים בלב שבור, והאדם מבקר את עצמו, האם הטבילה היא אכן טבילה של תשובה אמיתית בחרטה על העבר וקבלה על להבא, או שהיא חלילה בבחינת "טובל ושרץ בידו".

כשעברו ליד המנינים – בית המדרש ו"בנימינ'ס שטיבל" – היו שומעים קהל אנשים אומרים תהלים.

אמירת התהלים באותה שבת היתה גם שונה מאמירת התהלים בכל השנה, למרות שאלה הם אותם יהודים פשוטים המתאספים כל יום בהשכמה לומר תהלים. ובשבת היו באים גם אלה שכל השבוע היו שוהים – לרגל עסקיהם – בעיירות ובישובים. אך אותה שבת שונה גם אצלם מכל השבתות, כל אחד עסוק עם עצמו, ובקול אמירת התהלים נשמע קול פנימי של "מקיף" חסידי.

סעודת שבת קודש של שבת סליחות – על שולחנו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע – היתה אף היא שונה מסעודות ש"ק של כל השנה, היא היתה קצרה יותר. הסעודות בכלל בליובאוויטש לא ארכו זמן רב, אלא שלפרקים היו מתוועדים בהן, מספרים סיפור או חוזרים על אימרה.

לסעודות השבת בליובאוויטש הי' סדר מסודר. בכלל היה לליובאוויטש סדר קבוע בכל הדברים ומוגבל בהגבלות של זמן ומקום. בשבת סליחות היה הכל בקיצור, שכן בכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים.


ללמוד מהאלול של ליובאוויטש

בהתייחס הרבי מלך המשיח לשיחה זו הבהיר: 

כל הפרטים המתוארים בשיחה הנזכרת-לעיל אינם סיפורים בעלמא, "מאי דהווה הווה" [= מה שהיה – היה], אלא הכוונה היא כדי ללמוד מפרטים אלו, והיינו שגם עתה תהיה ההנהגה בחודש אלול באופן של התעוררות כו', כמו שהיתה ההנהגה בליובאוויטש.


ימי אלול - ימים שמחים

החסיד הרה"ג ר' יוסף ז"ל (שהיה דודו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ זצ"ל) היה פעם באיזה מקום בתחילת אלול. ישבו במסיבה ואמר אחד המסובים: "עס הייבען זיך אן אומעדיגע טעג" (מתחילים ימים עצובים).

אמר ר' יוסף: "מדוע? אדרבה, עס הייבען זיך אן פרייליכע טעג (מתחילים ימים שמחים), הלא באלול מתחילים להאיר י"ג מידות הרחמים, והמלך כמו שיוצא בשדה – קירוב המאור לגבי הניצוץ. אם כן, הלא מתחילים פרייליכע טעג" (ימים שמחים).

העבודה של חודש אלול

בתורת החסידות מבואר, שהעבודה של חודש אלול בכלל היא לתקן את המחשבה, הדיבור והמעשה, ואילו בימי הסליחות נדרש האדם לתקן רובד עמוק יותר בנפש – המידות עצמן.

ועם זאת, תמיד הקפידו חסידים להיזהר מאווירה של קדרות ועצבות, גם כשנכנסים לימי הסליחות. לכן בשבת סליחות נהגו לערוך התוועדות חסידית גדולה, מתוך שמחה והתעוררות.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ מספר באחת משיחותיו, שפעם אחת התוועדו חסידים בשבת סליחות והרבו באמירת 'לחיים', עד שכשהגיעו לאמירת הסליחות, הלכו כמה מהם 'מתנדנדים'. הרבי העיר על כך, ש"עניין זה הוא בבחינת נמנע הנמנעות"...


אלול אחר לגמרי!

ב'יחידות' של אחד מחשובי המשפיעים אמר הרבי ('מקדש מלך' כרך ד' עמ' שצג):

"..כשנהיה אלול בעולם ("אַז ס'קומט אַ אלול אין וועלט") ולומדים את עניני חודש אלול כפי שנתבארו בחסידות הרי זהו אלול אחר לגמרי!"

אלול בעולם, והוא מבזבז  את זמנו לבטלה!

פעם, בעת הסעודה, עמד חסיד אחד ושמע את האדמו"ר הרש"ב אומר כמו בינו לבין עצמו: "אה! עס איז אלול אויף דער וועלט, און די צייט גייט עפעס אזוי אוועק" (אלול בעולם והזמן עובר בלי משים).

רעדה אחזה אותו חסיד בשמעו זאת – כשסיפר את הדבר לאנ"ש, אמרו לו כולם: "מה אינך מבין? הרבי התכוון אליך!"

ללמוד בזמן זה ענינים השייכים לאלול

כשנכנסו חברי הנהלת ישיבת תומכי-תמימים המרכזית אל חדרו של הרבי, בשלהי חודש מנחם אב תשט"ז, הורה להם הרבי:

בעמדנו בסמיכות לחודש אלול, הזמן של תשובה וקול השופר – צריכים התלמידים ללמוד בזמן זה ענינים השייכים לאלול, כמו דרך חיים, שער התשובה ושער התפלה, לקוטי תורה (שהחל מפרשת דברים מדובר כבר אודות תשובה), עטרת ראש.

והענין בזה, שכל הענינים שבהבריאה, צריכים להשתקף אצל תלמידי הישיבה בעניינם, שזוהי התורה. ובמילא, כשמגיע חודש אלול, הזמן ד"אורי וישעי", זמן התשובה בעולם, צריך הדבר להשתקף גם אצל התלמיד, בלימוד ענינים הנ"ל.
וגם אלו התלמידים שאינם נמצאים עתה בישיבה, אלא במחנה-קיץ וכיוצא-בזה, צריכים גם הם ללמוד את הענינים המתאימים לזמנים אלו, שכן, הנסיעה למחנה קיץ וכדומה אינה הפסק בענינם, שהרי אין זו סתם מנוחה ("סתם אפרוען זיך"), אלא זהו בשביל תועלת, ובמילא שייך האמור לעיל גם אליהם.


צריכים רק לא להיות טפש, ולצעוק "אבא הצילני"...

ידוע הביאור בענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

בהיכל המלך – ישנם הגבלות, ש"אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה"; אבל כשהמלך יוצא לשדה – יכול כל אחד, גם הוא במעמדו ומצבו, להיות "מחותן".

ובנוגע לעניננו:

גם מי שנמצא ב"שדה", שאינו מקום ישוב, אלא מקום דצמיחת עשב, מאכל בהמה, שמורה על נפש הבהמית, ועד ל"עשו גו' איש שדה" – הרי, בחודש אלול בא הרבי אליו בהיותו בשדה, ולא זו בלבד שהרבי אינו כועס (ברוגז) על הטירחא שהטריחוהו לבוא למקום ירוד כזה, אלא אדרבה, מקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, מתוך שמחה שממתיקה דינים (כידוע הסיפור עם אדמו"ר הזקן בהמאסר).

כשהרבי בא לשדה רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו, וכולם עומדים מוכנים להקביל פניו, ולא צריכים אפילו להדחף... כיון שהרבי עצמו מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומשפיע לכולם.

צריכים רק לא להיות טפש, ולצעוק "אבא הצילני"... לא תובעים גדולות ונפלאות, אלא צעקה אחת פנימית: "אבא אבא הצילני, אבא אבא רחמני"...

ואז בודאי יתקיים הכתוב "אני לדודי ועלי תשוקתו", "אין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל", היינו, שכל תשוקתו של הקב"ה היא אך ורק להשפיע טוב לישראל, ובפרט הטוב העיקרי דגאולה השלימה, שבקרוב יוליכנו הרבי לקראת משיח, אמן.  


השמחה דחודש אלול - למעלה מגדר ציווי!

זה שאין ציווי שבחודש אלול צריך להיות בשמחה, ולא רק שאין ציווי על זה (מן התורה וגם לא בדברי סופרים) אלא שלא נמצא אפי' בדברי האחרונים, כולל גם דרושי חסידות – אף-על-פי שלא יכול להיות שמחה יותר גדולה מזה שהקב"ה מקבל את כאו"א, ב"סבר פנים יפות" ו"מראה פנים שוחקות לכולם" – הוא כי השמחה דחודש אלול היא למעלה מגדר ציווי (אפילו מגדר ציווי דמנהג הכתוב בספרים):

השמחה דיהודי שבאה מ"אני לדודי ודודי לי", מזה שעצם מציאותו קשורה עם עצמותו ית' (שלמעלה מתואר מלך), היא למעלה מגדר ציווי. 

ויש להוסיף, שזוהי גם ההסברה בזה שהמשל דמלך בשדה הוא ביאור על זה שאלול אינו יום-טוב, שזה שולל גם חיוב השמחה באלול:

שמחת יום-טוב, מכיון שהשמחה היא מהגילוי אור שמאיר ביום-טוב, לכן היא  במדידה והגבלה, לפי מעלת האור דהיום-טוב. ולכן יש על זה ציווי וחיוב.

מה שאין כן השמחה שבחודש אלול, הבאה מזה שה"מלך בשדה", מזה שבני-ישראל קשורים עם עצמותו יתברך – הרי זה למעלה ממדידות והגבלות, ולכן אין זה בגדר ציווי וחיוב.