על ספר דברים אומרת הגמרא, כי משה רבינו אמרו "מפי עצמו". כלומר: בשונה מהספרים הקודמים (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) בהם שימש משה רבינו שליח בלבד להעברת דברי השכינה כמות שהם, הרי שבספר זה הוא עיכל קודם-כול בשכלו את דברי השם, ורק לאחר מכן העבירם לבני-ישראל בצורה מעובדת.
 
בהיותם במדבר היו בני-ישראל מנותקים מהוויות העולם, ולכן היו מרוממים ומסוגלים לקבל את דברי הבורא כפי שהם. אך לקראת הכניסה לארץ, שם יהיה עליהם לעסוק בצרכיהם הגשמיים – נוצרה אצלם ירידה רוחנית ונמנע מהם לקבל את דברי השכינה ללא עיבוד והתאמה. משום כך, ספר דברים שנאמר ערב הכניסה לארץ, נמסר להם בצורה מעובדת.
 
בהתבוננות שטחית נראה כי ערכם הרוחני של החיים בארץ נמוך מזה של החיים במדבר. אולם כאשר מתבוננים בכך שכל המטרה שקיבלנו תורה היא כדי שבקיומה נקדש את העולם, ומטרה זו מתמלאת דווקא באורח החיים שבארץ – הרי שבעצם, לחיים האלה מעלה גבוהה יותר.
 
וכך גם בתורה: על פניו נראה כי ספר דברים פחות בערכו הרוחני מהספרים שלפניו. שלא לדבר על דברי התורה שלימדו חכמי ישראל במרוצת הדורות, שבוודאי פחותים בקדושתם מהתורה שבכתב. אולם האמת היא שבתורה גנוז אור אלוקי נשגב שהתגלותו תהיה בגאולה השלמה, והיא מותנית בכך שבני-ישראל יצליחו בשכלם הם לעבוד על פי הכללים שנמסרו בסיני ולגלות בתורה חידושים שלא נאמרו במפורש. כך שבעצם, ככל שהתורה מחוברת יותר לשכל האנושי – יש בכך מעלה גבוהה יותר.
 
רמז לכך נמצא בסיום ספר דברים. מסופר שם כי הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה את כל הארץ "עד הים האחרון", ודורשים חז"ל כי "הים האחרון" רומז ל"יום האחרון... – עד שיחיו המתים". ללמדנו כי דווקא בזכות ספר זה ובזכות כל דברי התורה שמעוכלים בשכל האנושי – נגיע תכף ומיד ל"יום האחרון".
 
(ליקוטי שיחות כרך ד עמוד 1089)