בהמשך לתיאור מעמד הר סיני בפרשת יתרו, פורשת פרשת-השבוע, משפטים, את דיני התורה שהחל משה רבינו ללמד את עם ישראל. הנושא הראשון הוא דיני העבדים, ולא בכדי. בתורת החסידות מוסבר, כי במובנם הפנימי מסמלים העבדים לסוגיהם רמות שונות של התמסרות לעבודת הבורא.
 
במדרגה הנמוכה נמצא "עבד כנעני" – מי שעובד את הקדוש-ברוך-הוא מתוך כפייה עצמית, משום שמצד עצמו נוטה להתפלש בתאוות חומרניות. במצב הביניים נמצא "עבד עברי" – המדרגה הממוצעת הנדרשת מכל יהודי: מצד אחד להרגיש עבד, שחייב לקבל את מרות האדון – הקדוש-ברוך-הוא – כדי להתגבר על התאוות. אולם יחד עם זאת ליהנות מלהיות עבד השם.
 
המדרגה הגבוהה נקראת "אמה עברייה". כדי להבין מדוע היא נקראת כך, יש להקדים ולהסביר את מה שנאמר בפרשה, כי לאמה עברייה יש שתי אפשרויות לזכות בחירות: להשתחרר על-ידי אחת מדרכי השחרור המופיעות בתורה, או להינשא לאדוניה (או לבנו) ובכך להפוך מאמה לרעיה.
 
להלכה נפסק, כי האפשרות השנייה עדיפה ואם רק ניתן – רצוי שאכן תינשא האמה לאדוניה (או לבנו). העדיפות של אפשרות זו באה לידי ביטוי גם בכך, שמלכתחילה מותר למכור אמה עברייה רק לאדון כזה שמסוגל (מבחינה הלכתית) לשאתה לאישה.
 
בתרגום לעבדות הרוחנית, מדובר במדרגת-עבודה גבוהה מאוד, שקרובה ומובילה לקשר של נישואין כביכול עם הבורא. הבורא הוא האדון שאותו עובדת הנשמה, והיא קשורה אליו ברמה כזו שמביאה אותו לרצות "לשחרר" ולשאת אותה; לשחרר אותה מכבלי הגלות ולהביאה אל הגאולה השלמה, שאותה מתארים חז"ל כמצב של נישואין מושלמים בין הקדוש-ברוך-הוא, החתן לבין כנסת-ישראל, הכלה.