בפרשת וילך מופיעה המצווה האחרונה בתורה: החובה על כל אדם מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה. מצווה זו נאמרה על ידי משה רבינו ביום פטירתו.
 
לכאורה, כל אחד מבני ישראל היה צריך באותו יום להתחיל לעבד עורות ולכתוב לעצמו ספר תורה, ובסך הכול היו צריכים להיכתב למעלה מ-600,000 ספרי-תורה – כמניין בני-ישראל! לפועל, לא ידוע שעשו כן, וגם אפשר להבין מדוע: קשה להתחיל בכתיבת ספרי תורה ביום פטירתו של מנהיג הדור, בעוד הכול טרודים באבל. הם גם היו טרודים אז בהכנות לכניסה לארץ ישראל. ובכלל, רוב האנשים לא יודעים לכתוב בעצמם בכתב המיוחד לספר תורה.
 
התשובה לכך מרומזת בדברי חז"ל, המתארים כי משה רבינו בעצמו סיים ביום פטירתו כתיבה של 13 ספרי תורה. 12 הוא מסר לשבטים – ספר לכל שבט – וספר נוסף הונח בארון הברית. ספרי-התורה נכתבו בשלבים במשך שנות השהות של בני ישראל במדבר, וסוימו ביום הפטירה של משה.
 
במסירת הספרים לשבטים כיוון משה שנבין כיצד כל אחד יקיים למעשה את מצוות הכתיבה. כי אכן לא כל אחד יכול לכתוב ספר תורה, אך כל אחד צריך שיהיה לו ספר תורה זמין לקריאה. לפיכך המצווה מקוימת בכך שיש לשבט – לקהילה – ספר תורה ציבורי, ששייך ונגיש לכל אחד.
 
כאשר יהודי משתתף במימון של כתיבת ספר התורה, אפילו ברכישה של אות אחת ויחידה, נחשב הדבר להידור בקיום המצווה (גם רכישת ספרי קודש ללימוד, נחשבת לחלק ממצווה זו ולפי רוב הפוסקים יש בכך חשיבות אף יותר מהשתתפות בכתיבת ספר תורה).
 
בכך שלכל יהודי תהיה אות אישית בספר התורה ויהיה לו חלק במצווה האחרונה שבתורה – נזכה לסיים את הרגעים האחרונים של הגלות ולהגיע תכף ומיד לגאולה השלמה.