הקדוש-ברוך-הוא מתרה בעם ישראל, כי אם יתנהגו שלא כראוי – "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם" (דברים לא, יז). לכאורה, אם מתקיים "ועזבתים" מה מקום ל"והסתרתי פניי מהם" – הרי רק מי שנוכח יכול להסתיר פנים, ומי שעזב – אין לו את מה להסתיר?
 
לכן מפרש רש"י, כי אין מצב שבו באמת עוזב השם את עם ישראל. "ועזבתים – כמו שאיני רואה בצרתם". כלומר, הביטוי "ועזבתים" קרוב מאוד במשמעותו לביטוי "והסתרתי פניי". שניהם באים לומר, שגם בזמן הגלות לא סרה מעל עם ישראל ההשגחה האלוקית, ואפילו לא נוצר מרחק בין הקדוש-ברוך-הוא לבניו. זהו רק מצב של הסתר פנים – בו אנו לא רואים וחשים בקרבת האלוקים אלינו – אך מצד האלוקים אין כל שינוי. "כמו שאיני רואה בצרתם". 'כמו' בלבד.
 
נמצא, שההתראה האלוקית טומנת בחובה נחמה גדולה. היא מלמדת, כי גם במצבים הגלותיים הקשים ביותר – מה שלא יהיה, לעולם לא מתרחק מאתנו הקדוש-ברוך-הוא. הוא שרוי יחד עמנו בגלות וגם מצטער יחד עמנו בצער הגלות. וכמו שנאמר (ישעיה סג, ט): "בכל צרתם לו צר".
 
נוכחותו של הקדוש-ברוך-הוא בגלות מוסיפה לנו, בני-ישראל, טיעון תובעני חזק לגאולה: הרי המצב הכי לא מתאים למלך מלכי המלכים הוא להיות בגלות ולשרות בצער. מן הראוי שהקדוש-ברוך-הוא יהיה "משוחרר" ומלכותו תתגלה בגאון ובהדר – כפי שיהיה בגאולה השלמה. בקשתנו ותביעתנו לגאולה היא אפוא לא רק למען עצמנו אלא כביכול למען הקדוש-ברוך-הוא.