עשר מכות ניחתו על מצרים. ומתאר רש"י, כי בכל פעם "הייתה המכה משמשת רביע חודש – ושלושה חלקים היה מעיד ומתרה בהם". כלומר: לכל מכה (חוץ מהאחרונה, מכת בכורות, שאירעה בן רגע) הקדיש הקדוש-ברוך-הוא פרק זמן של חודש ימים. שישה-שבעה ימים למכה עצמה ועוד כשלושה שבועות להתראה בפרעה, כי אם יוסיף להקשות את ליבו יקבל מכה נוספת.
 
השאלה היא, למה מחלק רש"י את מבנה הזמן כך, שההתראה לקראת כל מכה שייכת לחודש של המכה שלפניה. האם לא הגיוני יותר להגדיר את הזמן כך, שההתראה לקראת כל מכה שייכת לחודש של המכה שבאה בעקבותיה?
 
ההסבר הוא, שהמכות נועדו לא רק לייסר את פרעה. הן נועדו לשבור ולהכניע כליל את לב פרעה. ולמטרה זו סייעו ההתראות. לאחר כל מכה שהטילה אימה ופחד על פרעה, התייצב מולו משה והגדיל את האימה והפחד באיימו, כי אם לא ייכנע לדרישת הקדוש-ברוך-הוא "שלח את עמי ויעבדוני" – הוא יחטוף מכה יותר כואבת.
 
נמצא, שכל התראה לא הייתה הכשרה לקראת המכה הבאה, אלא ביסוס ופיתוח הפעולה של המכה שלפניה. ולכן אפוא משייך רש"י את משך הזמן של ההתראה אל פרק-הזמן של המכה שלפניה.
 
ברוחניות, מסמל פרעה את היצר הרע המפריע ליהודי בעבודת השם. וכמו במצרים, צריך לא רק להכות את הרוע – אלא לנצח ולהכניע אותו כליל.
 
עלינו לדעת, כי כשם שכל מלך מבזבז אוצרות כדי להשיג ניצחון במלחמותיו – כך גם הקדוש-ברוך-הוא מעמיד לרשותנו יכולות נשגבות וכבירות, כדי לסיים את המלחמה ולהשיג את הניצחון המוחלט של כוחות האור של הגאולה על כוחות החושך של הגלות, תכף ומיד ממש.
 
(ליקוטי שיחות כרך לא עמוד 34)