רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן, שימש גם בתפקיד רב העיר בליאזנא.

באחד מלילות החורף, הביא לפניו הקצב שאלה על כשרותה של ריאה:

"רבי", קרא הקצב של העיירה ליאזנא "הבאתי ריאה של בהמה לבדיקה. לאחר השחיטה היה נראה שיש ספק לגבי כשרותה. האם יוכל הרבי לבדוק ולפסוק אם ניתן למכור אותה ליהודי?" שאל בתקווה. מכירת בשר זוהי פרנסתו היחידה ורוצה הקצב לדעת האם הפסיד את כל חלקיה של הבהמה.  שכן אם הריאה טריפה כל הבמה איננה כשרה.

בחדר החיצון היה לרבי שולחן מיוחד עליו שמו את הריאה, ובעת שהביאו ריאה לבדיקה, היה יוצא מחדרו ובודק אותה.

כך היה גם הפעם, אך לאחר מכן חזר שוב הרבי לחדרו, הוציא כמה ספרים הניחם על השולחן ועיין בהם.

הרבי עיין בספרים זמן רב.

הקצב בראותו שהרבי מתארך מאוד בעיון בספרים ושהדבר לוקח זמן רב, התיישב לו באיזו פינה בקצה החדר ונרדם.

כעבור כמה שעות, יצא הרבי שוב מחדרו, בדק את הריאה וחזר שוב לחדרו לחפש בספרים אפשרות להכשרת הריאה.

לאחר כמה שעות שינה, התעורר לפתע הקצב משנתו. 'וואו, השעה מאוד מאוחרת', נתקף בחרדה,' אחרי חצות הלילה! ועד עכשיו הרבי עסוק בעניין של יהודי פשוט כמוני'.

הקצב התהלך אנה ואנה כשהוא מרגיש אי נעימות רבה על הזמן היקר שהרבי מקדיש לו.

לבסוף, נכנס לחדרו של הרבי ואמר בבושה: "רבי, לא נורא, לא אפסיד כל כך גם אם תפסוק שהריאה טריפה. הטרחה של הרבי יותר יקרה לי!"

"יהודי יקר", השיב לו הרבי, "אם היית שומע איך שהריאה מתחננת שיכשירו אותה, שלא תהייה טריפה וכדי שתאכל על-ידי יהודי, לא היית אומר כך"! 

"כשר כשר"! פסק הרבי.