בפרשת השבוע מבטיח משה-רבינו לבני-ישראל, כי לא יישארו בגלות לנצח, אלא ייגאלו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא: "ושב השם אלוקיך את שבותך ורחמך" (דברים ל, ג).
 
במסכת מגילה (כט, א) מוכיחים חז"ל מפסוקים, כי לכל גלות שירדו בני-ישראל – ירד הקדוש-ברוך-הוא יחד עמם. ומכך שבהבטחה על הגאולה, כותבת התורה 'ושב' ולא 'והשיב' – דורשים חז"ל, כי גם הקדוש-ברוך-הוא לא יישאר בגלות, אלא יצא ממנה יחד עם בני-ישראל.
 
לכאורה, הרי פשוט הדבר שכל הימצאותו של הבורא במקומות גלותיים היא בגלל רצונו ללוות את בניו, ואלמלא הם – אין לו מה לעשות שם. כלשון המדרש (תנחומא, וארא ה): "מה לכוהן בבית-הקברות ומה למלך בבית-המטבחיים?!". מה, אפוא, חידושם של חז"ל בכך שהקדוש-ברוך-הוא יצא מהגלות יחד עמנו?
 
החידוש נעוץ בהבדל שבין הגאולה העתידה לבין כל הגאולות הקודמות של עם ישראל. הגאולות שבעבר לא היו מוחלטות והגאולה העתידה תהיה מוחלטת ומושלמת. בגאולות הקודמות, כאשר נגאל עם ישראל ועמו נגאלו גם ניצוצות הקדושה האלוקיים שנשבו בידי כוחות הטומאה – לא נגאלו כל הניצוצות כולם. הניצוצות הנמצאים בדרגות הטומאה הנמוכות ביותר – אלה המכונות "שלוש קליפות הטמאות" – לא נגאלו מעולם. אך בגאולה העתידה ייגאלו אפילו הניצוצות הללו.
 
וזהו דיוקם של חז"ל מהמילה 'ושב': כאשר ישלים הקדוש-ברוך-הוא להשיב את בניו מהגלות, בגאולה השלמה – ישוב משם גם הוא בשלמות, על כל ניצוצות הקדושה כולם.