מספרים על יהודי בודד שבנה לעצמו על אי מבודד שני בתי-כנסת. 'למה שניים?', שאלוהו. 'פשוט מאוד', הסביר: 'בראשון אני מתפלל, ובשני – לעולם לא אדרוך'...
 
יצר הנקמנות הוא אחת המידות המגונות ביותר שיש במין האנושי. אם כי הרצון לנקום גם כשאין במי – קיים רק בבדיחה, אך כשיש במי – הוא רחוק מאוד מלהיות בדיחה. דחף הנקמה יכול למלא אנשים באנרגיה ובכוחות לא שגרתיים ולהביא אותם לעשיית מעשים מטורפים לפי כל קנה-מידה.
 
לכן מזהירה התורה לא רק שלא לנקום, אלא גם שלא לנטור. לשרש לחלוטין את רגש הטינה הטבעי שקיים כלפי מי שנהג עמנו לא כשורה. רגשנות שלילית כזו יכולה להביא אותנו למחוזות בלתי נשלטים, ולכן צריך להתרחק ממנה עד קצה היכולת.
 
***
 
דווקא משום כך מפתיעה ההוראה האלוקית, המופיעה בפרשת-השבוע, לצאת למלחמה נגד מדיין – לשם נקמה. המדיינים הכשילו את בני-ישראל עם בנותיהם, ולכן הצטוו בני-ישראל לא רק לשמור כלפיהם טינה – אלא ממש לקום ולעשות מעשה נקמה. כיצד תואמת הוראה זו עם הקו המנחה של התורה, לברוח מהנקמה כמו מפני אש?
 
אולם בהסתכלות נכוחה, מגיעים לתשובה הנכונה: מעשה הנקמה פסול כאשר הוא נובע מרגשנות. אך כאשר נחרץ דין של מישהו בגלל מעשה שעשה – חובה למצות עמו את הדין, בלי שום קשר לרגשנות השלילית. מעשה הנבלה של אנשי מדיין חייב אותם במיתה, בלי שום קשר לרגשות שחשו כלפיהם עם ישראל, ולכן נצטווה משה רבינו לערוך עמם חיסול חשבונות.
 
מעשם של המדיינים היה חמור במיוחד, משום שהם הכשילו את עם ישראל סתם, בלי שום הצדקה. להבדיל מעמים אחרים – לא חששו המדיינים שבני-ישראל יכבשו את אדמתם או יסבו להם כל נזק אחר. הם סתם חיפשו לסכסך בינם לבין אביהם שבשמים ולכן החטיאו אותם. הם היו מחרחרי הריב הראשונים בהיסטוריה. הראשונים שהוכיחו שנאת-חינם. משום כך, ראה הקדוש-ברוך-הוא בחומרה רבה את התנהגותם וציווה להשיב להם כגמולם.
 
העובדות גם מלמדות, כי כל המלחמה הזו הייתה למורת רוחם של בני-ישראל. הקדוש-ברוך-הוא גילה, כי לאחר המלחמה הזו יסתלק משה רבינו מן העולם, ועם ישראל, שמאוד לא חפץ בכך – ניסה לדחות את הקץ ולא לצאת למלחמה. כך שהמלחמה הזו לא רק שלא נבעה מלהט יצרים של עם ישראל, אלא להפך – היצר הטבעי שלהם היה שלא לצאת אליה, ורק מפני הציווי יצאו אליה בקבלת-עול.
 
***
 
יצר נקמנות ושנאת-חינם שייכים לאותה משפחה מוקצה של רגשות. במיוחד על שנאת-חינם נאמר כי בגלל שחלחלה בתוך עם ישראל – חרב בית-המקדש השני. בגללה, מתאבל עם ישראל כמעט אלפיים שנה ומצפה בכיליון עיניים לסיום הגלות ובנייתו המחודשת של בית-המקדש – השלישי.
 
אנו נמצאים בעיצומם של שלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, בהם נוהגים מדי שנה מנהגי אבלות שונים לזכר אירועי החורבן שהתרחשו במהלכם. בימים אלה חשוב במיוחד לאמץ את התכונות שהן ההפך הגמור ממה שגרם לחורבן: למחול, לסלוח ולאהוב כל יהודי – גם כזה שהלב חש כי לא מגיע לו שיאהבוהו. בחינם.
 
כאשר תבוא הגלות אל סיומה ונהיה בגאולה השלמה, תאפוף את כולנו אהבת-אמת לכל יהודי, כי אז נראה איך באמת, בפנימיות, כולם טובים. אז, בעצם, זו לא תהיה אהבת-חינם... רק כעת, אם ננסה לטעום משהו מאותה אהבה מופלאה – זו יכולה להיות אהבת-חינם.
 
וזהו צו השעה: באהבת-ישראל – נביא להתגלותו של הרבי מליובאוויטש, הגואל.