משה רבינו ואחריו כל נביאי ישראל זכו שיעברו דרכם מסרים אלוקיים לבני-ישראל ולאנושות כולה. גם גויים זכו שיעברו דרכם מסרים מהשם. למשל, בלעם הנביא. אולם את פניית הקדוש-ברוך-הוא אל משה מתארת התורה במילים: "ויקרא אל משה", לעומת הפנייה אל בלעם המתוארת במילים: "וייקר השם אל בלעם". לא 'ויקרא', רק 'וייקר', ללא האות א'.
 
האות א' רומזת ל"אלופו של עולם". ערכה המספרי הוא אחד, והיא מייצגת את האחדות האלוקית המוחלטת. בכך ניכר ההבדל בין הפנייה האלוקית למשה לבין הפנייה לבלעם: המילה 'ויקרא', עם א', מבטאת קשר עמוק של חיבה בין הקדוש-ברוך-הוא לבין ישראל, משל הם דבר אחד. אך המילה 'וייקר', ללא א', היא מלשון מקריות. ביטוי לקשר ארעי והתגלות אלוקית ברמה נמוכה.
 
הקריאה בלשון חיבה מופנית לא רק אל משה כי אם אל כל יהודי. כפי שמוסבר בתורת החסידות, יש בכל יהודי "ניצוץ" מנשמת משה-רבינו, ואל אותו ניצוץ פונה הקדוש-ברוך-הוא באותה חיבה ואהבה שפונה אל משה עצמו.
 
חיבה ואהבה זו צריכה לעורר אותנו להתחזק באהבה ובאחדות בינינו, בין יהודי ליהודי. כשם שאוהב הקדוש-ברוך-הוא כל יהודי אהבה ללא תנאים, כך עלינו לפתח אהבה כנה ואמתית לכל יהודי ויהודי.
 
ההתגלות המושלמת של האהבה האלוקית אלינו תתגלה בגאולה העתידה, עת תימלא כל הארץ בכבודה ויקרה של האחדות האלוקית. וכפי שניבא זכריה: "והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד".
 
(התוועדויות תשמ"ט כרך ב עמוד 426)