בעוד המרגלים הראשונים גרעו בפרשנותם השלילית והביאו למרד העם במשה – המרגלים ביעזר בטחו ביטחון גמור בכוח תפילותיו של משה ורק לכן לכדוה.
לקראת המלחמה עם המלכים סיחון ועוג, שלח משה-רבנו מרגלים לעיר בשם יעזר. הללו נקטו יוזמה וכבשו אותה על דעת עצמם. ארבעים שנה קודם לכן נשלחו המרגלים המפורסמים לארץ-ישראל, שכל כישלון שליחותם נבע מיוזמה עצמאית שנקטו והוסיפו פרשנות משלהם על מה שראו בארץ – והנה כעת, חזרו מרגלי יעזר על הטעות ועשו מעשה על דעת עצמם ולא חששו מכישלון!
תמיהה דומה ניתן להעלות על השבטים גד וראובן וחצי מבני מנשה, שהעדיפו לנחול את ארצות סיחון ועוג שמעבר הירדן המזרחי – שוב, התנהגות שמזכירה, לכאורה, את המרגלים שביכרו להישאר במדבר ולא להיכנס אל הארץ.
ברם, בהסתכלות נכונה רואים כי בשני המקרים האחרונים לא היה כל חטא, כי אם להפך: בעוד המרגלים הראשונים גרעו בפרשנותם השלילית והביאו למרד העם במשה – המרגלים ביעזר בטחו ביטחון גמור בכוח תפילותיו של משה ורק לכן לכדוה.
וכך גם בעניין בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה: בשונה מהמרגלים, שלא רצו כלל לרשת את הארץ – שאפו הם לממש את חזון הארץ השלמה. הם ידעו כי העם עומד לקבל רק את הארץ שממערב לירדן – ללא חבלי הארץ שממזרח לירדן, שיינתנו בבוא הגאולה השלמה – והם ביקשו להחיש את תהליך הגאולה ולממש ריבונות על ארץ ישראל כבר בגבולותיה המורחבים.
דבקותם בכיבוש הארץ, כתיקון לחטא המרגלים, אכן סימלה התחלה מסוימת של ירושת הארץ השלמה, שתושלם במהרה בגאולה הקרובה.
(התוועדויות תש"נ כרך ג עמוד 398)
