הקרבנות, שחלק נכבד מהם מובא בפרשתנו, היו העבודה המרכזית במשכן ובמקדש. השראת השכינה במקדש (והארתה משם בעולם כולו) נגרמה על ידי הקרבת הקרבנות. כל סוג של קרבן משקף אופן מסוים של השראת השכינה.
 
באופן כללי, מתחלקים הקרבנות לשני סוגים: קרבנות קבועים וקרבנות מיוחדים. מדי יום הוקרבו קרבנות 'תמיד' בבוקר ובין הערביים, ובימים מיוחדים – שבת, ראש-חודש ומועד – הוקרבו קרבנות 'מוסף'.
 
התמידיות של הקרבנות הקבועים מבטאת אינסופיות שלעולם אינה נעצרת. קרבנות אלה מעוררים השראה בלתי מוגבלת של השכינה, קדושה בעוצמה אינסופית שקיימת בעולם אך לא באופן גלוי, משום שכאשר היא גלויה – העולם לא מסוגל להכילה. זו אכן הסיבה שהימים בהם מקריבים את הקרבנות הללו לא הופכים לימים קדושים, אלא נותרים ימי חול. הקדושה לא משפיעה עליהם בגלוי.
 
לעומת זאת, הקרבנות המיוחדים שקרבים בעיתויים מסוימים בלבד, מסמלים קדושה מוגבלת. משהו לא אינסופי. את הקדושה המוגבלת מסוגל העולם להכיל ולכן היא מתבטאת בו בצורה גלויה: היא משפיעה בפועל על הימים בהם היא מתגלית והופכת אותם לימים קדושים – ימי שבת וחג. אלא שכאמור, החיסרון בקדושה זו הוא בהיותה בדרגה נמוכה יותר – מוגבלת.
 
בגאולה הקרובה יהיה העולם מסוגל להכיל את הקדושה הנשגבת ביותר. קדושה אינסופית זו, שמבוטאת בקרבנות התמיד – תהיה גם היא גלויה. לפיכך לעתיד לבוא יהיה כל יום מיוחד כמו יום חג. השכינה תשרה בשיאה, בגלוי, בכל יום ויום.