בעקבות חטא העגל שבר משה רבינו את הלוחות – הראשונים. לוחות שהיו מעשה אלוקים והאותיות שבהם גם הן "מכתב אלוקים" ונחקקו בדרך ניסית ומופלאה.
 
את המעלות הללו מציינת התורה כאן, בסמוך לתיאור שבירת הלוחות. לכאורה המקום המתאים להצגת המעלות הוא היכן שמסופרת נתינת הלוחות הללו – במעמד הר סיני – ולא היכן שמתוארת שבירתם. מכל מקום מופיע התיאור דווקא בפרשתנו, כי כאן הוא משלים רצף חשוב – רצף שרומז לכל השלבים המשמעותיים בשנות קיומו של העולם:
 
בתחילת הפרשה מדובר על בני ישראל לפני שחטאו בעגל – כשהיו צדיקים וראויים לקבל את הלוחות הראשונים על כל מעלותיהם. שלב זה מקביל למצב הראשוני של העולם עם בריאתו – עולם של טוב מוחלט, חף מכל רוע. מרכז הפרשה עוסק בחטא העגל – שלב הנפילה שרומז לכלל ההידרדרות הרוחנית בעולם בעקבות חטאים, הידרדרות שהגיעה לשיאה בתקופת הגלות. לאחר מכן מגיע התיאור על מתן הלוחות השניים – שלב שמקביל לגאולה, שתבוא לאחר הגלות.
 
שלב הגלות הוא קשה ומר, אך דווקא המעבר בו מביא להתעלות הייחודית של הגאולה. וההתעלות הזו רמוזה גם היא בפרשה: ללוחות השניים, שניתנו לאחר ההידרדרות בחטא העגל, היו יתרונות שלא היו בלוחות הראשונים. חז"ל מתארים כי עם הלוחות הראשונים ניתנו לעם ישראל חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. אך עם הלוחות השניים ניתנו כל ספרי התנ"ך וגם כל התורה שבעל פה. דווקא החטא והתשובה שבעקבותיו הם שהביאו את השפע הגדול האינסופי שבתורה.
 
כך גם בגאולה נזכה לשפע רוחני אינסופי, דווקא כתוצאה מההתעלות שלאחר השפל שבגלות. מה שמוכיח כי הגלות אינה רק שפל שמקדים את הגאולה, אלא חלק מחויב בתהליך המוביל אליה.