הקדוש-ברוך-הוא מזהיר את בני ישראל שלא לעבוד עבודה זרה, ובשכר זה הוא מברכם בשפע גשמי ובהסרת כל מחלה. לאחר מכן מופיעות בתורה הבטחות: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא", והבטחות נוספות לכבוש את ארץ כנען ולנצח את האויבים (שמות כג, כד ואילך).
 
מהו ההבדל בין ברכה להבטחה? ברכה משמעותה נתינת כוח מלמעלה. אבל ייתכן שיהיו עיכובים רוחניים שונים ב"דרכה" של הברכה למטה, שימנעו את התגשמותה בפועל. הבטחה, לעומת זאת, מחויבת להתקיים כפשוטה.
 
רש"י מציין שההבטחות נאמרות למי שיקיים את רצון השם. הן לא נאמרות למי שרק לא עובד עבודה זרה, משום שכדי לזכות בהבטחות האלוקיות (בנוסף לברכות) לא די בכך שלא עובדים עבודה זרה אלא צריכים לקיים את רצון השם במלואו. מי שרק נמנע מעבודה זרה זוכה לברכה, אך לא להבטחה. מי שגם מקיים כראוי את רצון הבורא בלימוד התורה וקיום המצוות – זוכה להבטחה.
 
לשון ההבטחה היא, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" – בארץ ישראל – למרות שבוודאי היא חלה גם על מי שמקיים את רצון השם בחוץ-לארץ, משום שבארץ אפשר לקיים את רצון השם בשלמות ולכן כשחלה ההבטחה האלוקית היא משפיעה כך שבאופן טבעי לא יוכלו להתרחש בארץ מקרי שכול ועקרות. מה שאין כן בחוץ לארץ, ששם אי אפשר לקיים חלק ניכר מהמצוות – אמנם חלה ההבטחה על מי שמקיים את רצון השם, אך היא לא הופכת לתכונה טבעית של המקום.
 
ההבטחות האלוקיות מגלות אפוא את מעלותיה המיוחדות של ארץ ישראל, שתגענה לשיאן תכף ומיד ממש, בגאולה השלמה.