ההפטרה – פרק מדברי הנביאים הנקרא מדי שבת לאחר קריאת התורה – קשורה בדרך כלל קשר תוכני לפרשת השבוע. ישנן הפטרות שנבחרו לא בגלל הקשר לפרשה, אלא בשל התקופה בשנה בה הן נקראות. למשל: בשלוש השבתות שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב קוראים הפטרות העוסקות בנבואות חורבן, ובשבע השבתות שלאחריהן קוראים נבואות נחמה. אולם גם להפטרות אלה יש קשר של תוכן לפרשיות השבוע.
 
בשבת פרשת דברים קוראים את 'חזון ישעיהו', הפרק הראשון בספר ישעיה. הפרק מכיל נבואת חורבן קשה, אך מסתיים בנבואה על הגאולה. כך גם פרשת דברים עוסקת ברובה בנושא קשה – בתוכחות שהשמיע משה רבינו לעם ישראל טרם פטירתו, אך סיום הפרשה מתייחס למשהו טוב – הכניסה המיוחלת לארץ ישראל.
 
ההתמקדות בסיום הטוב מעניקה תשובה לשאלה מהותית בסוגיית החורבן: התורה אוסרת להשחית אפילו אבן אחת מן המזבח ומבית המקדש, וחכמינו ז"ל כותבים כי הקדוש-ברוך-הוא מחייב את עצמו בכל מה שכתב בתורה. כיצד אם כן הוא החריב את בית המקדש?
 
התשובה מבוססת כאמור על הסיום הטוב והמיוחל – הגאולה השלמה: בניין בית-המקדש השלישי בגאולה השלמה מתאפשר אך ורק לאחר שחרב הבית השני. ובמילים אחרות: החרבת הבית השני נועדה לסלול את הדרך לבניית הבית השלישי. נמצא, שאין כאן מעשה השחתה אלא מעשה יצירה – ולכן הוא מותר (גם לגבי בית כנסת קיים היתר הלכתי להורסו אם המטרה היא לבנות במקומו בניין גדול יותר).
 
זו למעשה מהותה של כל הגלות – סלילת דרך לגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.
 
(ליקוטי שיחות חלק כט עמוד 9)