כאשר אנו משקיעים את המיטב שבנו וברכושנו למען השם – אנו מעוררים אצלו חיבה מיוחדת אלינו, וכך אנו מבטלים מעלינו גזירות רעות ומקרבים את בניין בית המקדש השלישי, בו נקריב קרבנות כפשוטם.
מהפסוק "מבחר נדריך" למדים שכל קרבן חייב להיות מן המובחר, ואין להסתפק בכך שאינו פסול להקרבה. "מובחר" פירושו לא מכוער ולא כחוש, אולם לאו דווקא הבהמה המשובחת ביותר.
הרמב"ם מציין כי מי שרוצה לזכות את עצמו יביא לקרבן את הבהמה המשובחת ביותר שיש לו. וכך, מוסיף הרמב"ם, גם לגבי קיום כל מצווה, שמעיקר הדין מספיק לקיימה עם אביזרים גשמיים טובים ולאו דווקא הכי מהודרים, אולם הרוצה לזכות את עצמו – יקיים כל מצווה עם האביזרים המשובחים ביותר.
האביזרים הגשמיים שאיתם מקיימים מצוות מאפשרים לנו למלא את הרצון האלוקי. כלומר, הם אינם עיקר המטרה, אלא רק שבעזרתם מתמלאת המטרה. המטרה היא, העובדה שאנו מקיימים את רצון הבורא.
זו בעצם הסיבה שמעיקר הדין לא חייבים לקיים כל מצווה עם האביזר המשובח ביותר. כי, כאמור, האביזר אינו אלא מסייע לעיקר, ובמסייע לא מוכרחים להשקיע.
אולם מי שרוצה 'לזכות עצמו', כלשון הרמב"ם – לגרום לעצמו את הזכות להתחבר טוב יותר לקדוש-ברוך-הוא – עליו להשקיע יותר ולהשתמש באביזר המשובח ביותר.
הזכות להתחבר טוב יותר לקדוש-ברוך-הוא הינה למעשה הרעיון שגלום בהקרבת קרבנות. כל עניינה של הקרבת קרבן היא להתקרב ('קרבן' מלשון קירוב) ולחזק את איכות הקשר עם הקדוש-ברוך-הוא. מסיבה זו בחר הרמב"ם לכתוב את העניין האמור במסגרת הלכות הקרבן דווקא.
כאשר אנו משקיעים את המיטב שבנו וברכושנו למען השם – אנו מעוררים אצלו חיבה מיוחדת אלינו, וכך אנו מבטלים מעלינו גזירות רעות ומקרבים את בניין בית המקדש השלישי, בו נקריב קרבנות כפשוטם.
(ליקוטי שיחות חלק כז עמוד 8)