בתחילת פרשתנו מסופר, שמשה רבינו הקהיל את כל העם וציווה אותם על שמירת שבת ועל מעשה המשכן. רש"י מפרש: "למחרת יום-הכיפורים, כשירד מן ההר". ההקהל נערך למחרת היום בו ירד משה מהר-סיני עם לוחות הברית השניים. מניין אכן לרש"י שהדבר היה רק למחרת היום ולא מיד עם רדתו מההר? או מכיוון אחר: מדוע עיכב משה רבנו את מסירת ציוויי השם למשך יממה?
 
אכן, מהמילה "ויקהל" למד רש"י שמשה יצר התקהלות מיוחדת. כאשר ירד משה רבינו מן ההר הייתה התקהלות טבעית של העם, ומכך שמדגישה התורה כי לשם הציווי על שמירת השבת ומלאכת המשכן הקהיל משה התקהלות מיוחדת, מובן שהדברים לא נאמרו בהתקהלות הראשונית, אלא בהתקהלות נוספת. השאלה היא, למה להמתין לשם כך יום שלם?
 
התשובה היא, שכאשר ירד משה רבנו מהר-סיני והביא עמו את הלוחות השניים, עורר הדבר אצל בני-ישראל תשוקה עצומה לקבלת הלוחות ולימוד התורה. הם גם היו מלאי שמחה מכך שנודעו שהקדוש-ברוך-הוא סלח להם על חטא העגל. ביום זה היו מעייניהם של בני ישראל נתונים לתורה ולסליחה ולא היו פנויים לעניינים נוספים. לכן המתין משה עד למחרת, כדי לאסוף מחדש את העם ולמסור להם את הציוויים על השבת והמשכן.
 
מכאן אנו למדים שני דברים: א) מצד אחד, כאשר הראש נתון לתורה – שום דבר לא תופס מקום, אפילו לא עניין נעלה כעשיית המשכן. ב) מצד שני, אסור לנו להרשות לעצמנו להישאר ספונים בד' האמות של התורה. לאחר שמתמלאים בתורה, מוטל עלינו לעשות משכן – להפוך את העולם למקום שבו תשרה השכינה.
 
זו הדרך להביא את הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.