בשני התלמודים קיים דיון לגבי מקרה של לווה שהתמהמה מלהשיב חוב, והמלווה תפס אותו ברחוב ו'חנקו' בתביעה שישיב מיד את הכסף, ואדם אחר שראה את המעשה, נחלץ לעזרת הלווה ואמר למלווה: "הנח לו – ואני אתן לך". האם אכן חלה התחייבות על האדם האחר לשלם, או שמדובר בהבטחת שווא שנועדה רק להציל את הלווה?
 
למסקנת התלמוד הבבלי, זו התחייבות לכל דבר ועליו לשלם. אולם ההתחייבות בדיבור אינה משעבדת באופן מוחלט את נכסי המציל (לדוגמה: אם הם נמכרים לאחרים, אי-אפשר לגבות אותם). שעבוד מוחלט יחול רק אם המציל עשה אקט מעשי של קניין התחייבות. לעומת זאת, התלמוד הירושלמי סבור, שגם התחייבות בדיבור משעבדת את הנכסים באופן מוחלט.
 
יש לפרש את מחלוקת התלמודים גם באשר למצב עם-ישראל בסוף הגלות, כאשר שוררת חשכה רוחנית כפולה ומכופלת, צרות רוחניות וגשמיות מאפילות על הכול ואנו מרגישים 'חנוקים' ממש. מידת הדין תובעת למצות עם בני ישראל את הדין, עד שבא הקדוש-ברוך-הוא לעזרתנו ומקבל על עצמו כביכול את האחריות לכיסוי החובות.
 
בעניין זה יש הבדל בין השיטות של שני התלמודים: על-פי התלמוד הבבלי, אין השעבוד האלוקי חל עד שתיעשה פעולה ממשית של 'קניין'. כל עוד לא מבצע הקדוש-ברוך-הוא אקט מעשי של הזדהות שיוכיח את 'השתעבדותו' כביכול למען בני-ישראל – אין כל שעבוד.
 
אולם על-פי התלמוד הירושלמי, אין הכרח בהזדהות כזו. השעבוד האלוקי כבר חל. לפיכך, מספיק שנצעק "עד מתי?!" ובכך נזכיר לבורא עד כמה גדול צערנו בגלות, כדי שהוא ייתן ביטוי ממשי לשעבוד שהוא הכניס את עצמו אליו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש.