ככל שציבור המאמינים גדל – כך גדל כלפיהם רגש השנאה של אלה הקוראים לעצמם לא מאמינים. האמת העצמית שלהם, ממנה הם מנסים לברוח, מבעבעת בתוכם נוכח כל גילוי אמונה ומוציאה אותם משלוותם
היה זה כאשר בני-ישראל עמדו להיכנס מהמדבר לארץ. הם החליטו כי מוכרחים לשלוח מרגלים שירחרחו, ילמדו את החיים שם ויכינו את כולם לקראת מה הולכים. לכתחילה, לא אהב משה רבנו את הרעיון. הוא ציפה שיאמינו כי אם הקדוש-ברוך-הוא הוא זה שמוליך לשם – ודאי המקום מושלם ואידיאלי. אבל העם לא ויתר. הם דרשו מרגלים.
והעקשנות הזאת עלתה ביוקר. המרגלים הגיעו לארץ, ראו נפילים והתבלבלו לגמרי. הם הגיעו למסקנה כי אין סיכוי לגבור עליהם – גם לא (חלילה) בסיועו של הקדוש-ברוך-הוא. הם חזרו מדוכדכים ומיואשים וסחפו אחריהם את כל העם לאובדן אמונה ולמרד.
שני אנשים בלבד נשארו לצד משה ואהרון אחיו. שנים מתוך המרגלים, שלא נסחפו ברוח המרדנות – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הם אף ניסו להטות את דעת העם חזרה אל האמונה – אבל העם בז להם. בז לנאמנות ולאמונה הפנאטית שהפגינו. ההיגיון הקר שבדברי יתר המרגלים אטם את המוחות והלבבות – עד כדי כך, שהאמונה והסגידה העיוורת של כלב ויהושע במשה הוציאה את העם מכליו והם החלו לרגום אותם באבנים.
*
הבה נשים לב: עם שלם איבד עשתונות בשל שני אנשים. על מה ולמה? – הלוא הם רק דיברו, לא עשו מאומה! לכאורה, היו צריכים להביט עליהם כעל כזוג תימהונים ותו לא. מה בהופעתם עורר כל-כך את קצף העם, עד כדי טירוף של יידוי אבנים?
מסתבר, שהאמונה שהראו דגדגה לכולם. בתת המודע, הכול חשו שהאמת עימם. הם היו שטופי מוח מהתיאורים המפחידים של שאר המרגלים – אבל עמוק עמוק, בסתר הלב, שרדה בהם האמונה בקדוש-ברוך-הוא ובעושי דברו, הנטועה בכל יהודי מלידתו. יהושע וכלב שיקפו לכולם את האני המאמין שהם כלאו בתוך תוכם, וגרמו להם תחושה של חוסר-אונים מול האמת של עצמם. זה מה שהעלה את חמת הזעם של כל העם, עד כדי אובדן שליטה ממש.
*
ככל שציבור המאמינים גדל – כך גדל כלפיהם רגש השנאה והכעס של אלה הקוראים לעצמם לא מאמינים. האמת העצמית שלהם, ממנה הם מנסים לברוח, מבעבעת בתוכם יותר ויותר נוכח כל גילוי אמונה שנקרה מולם, והיא זו שמוציאה אותם משלוותם.
זה ההסבר האמיתי לגילויי האיבה שהיהדות הדתית והחרדית נחשפת לה כיום, יותר מאי-פעם. ההתעצמות הבלתי-פוסקת של האמונה בקרב העם גורמת לאלה שעדיין מתכחשים לאמונה של עצמם תחושה תת-מודעת של חוסר-אונים, והתחושה הזו מתפרצת לפעמים בצורה של שנאה תהומית כלפי כל מה שמזכיר לה את חוסר-האונים שלה.
אלא שברוך השם, יש הבדל בין היום לבין סיפור המרגלים: אז הסוף הטרגי, כידוע, היה שרק שני המאמינים זכו להיכנס לארץ, וכול השאר, שנסחפו ולא האמינו, מתו במדבר, וכרצונם כביכול – הם אכן לא נכנסו לארץ…
אבל הפעם, לקראת הגאולה השלמה – מבטיח הקדוש-ברוך-הוא בנוסח עליו חזר פעמים רבות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, "כי לא יידח ממנו נידח". כולם, בסופו של דבר, יגלו את האמת שבתוך-תוכם ויהפכו למאמינים נלהבים. מי לפני בוא הגאולה ומי אחרי – זו החלטה אישית של כל אחד. אך בטוח כי אף אחד לא יישאר מאחור.
