בפרשת שלח נאמר: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה גו'"

פרטי המצווה

מצוות "חלה" נאמרה בפרשתינו - "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה גו'", שיש לתת לכהן חלק מהעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון). אם לא הפרישו מהבצק לפני האפיה, ניתן להפריש גם לאחר האפיה.

ב'חלה' המופרשת יש קדושה והיא מותרת באכילה אך ורק לכוהנים טהורים. 'חלה' שנטמאת אסורה באכילה ויש לשורפה באש, לכן בזמנינו שכולנו נחשבים טמאים, ממילא גם החלה המופרשת טמאה - אין נותנים אותה לכהן, אלא שורפים אותה [נוהגים לשורפה באותו תנור שאופים את הבצק].

לפני שמפרישים חלה מברכים: "ברוך אתה .. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה".

כמות הקמח ממנו צריכים להפריש חלה היא "עשירית האיפה" ומעלה, שזה מ-1,666 גרם קמח ומעלה מפרישים בלי ברכה, ומ-2400 גרם קמח מפרישים בברכה. אם עשו עיסות קטנות שאין בכל אחת מהן את השיעור המחייב, אך הניחו את כולן בכלי אחד, או בארון אחד ויש בכולם יחד שיעור הפרשה - הכלי או הארון מצרפם וחייבין בהפרשת חלה.

אין מידה לכמות החלה שצריך להפריש ולתת לכהן וניתן לתת גם משהו, אך חז"ל קבעו שיעור: לאופה לעצמו ולמשפחתו - כ-4.2 אחוז (אחד מעשרים וארבע). לבעל מאפיה האופה לציבור - כ-2.1 אחוז (אחד מארבעים ושמונה). למעשה כיום שאין נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה בשל טומאתה - המנהג להפריש כ-27 גרם (כזית).

מצות הפרשת חלה שייכת לעקרת הבית, האשה, וכמובן שאם האשה אינה בבית ולא הפרישה חלה - מצווה על בעלה או מישהו אחר להפריש.

"כאילו בטל עבודה זרה"!

המדרש אומר שבהפרשת חלה מגלים את האמונה בהקב"ה בורא העולם: "כל המקיים מצות חלה - כאלו בטל עבודה זרה, וכל המבטל מצות חלה - כאלו קיים עבודה זרה"!

כמובן שהדבר תמוה: מה הקשר המיוחד של מצווה זו לאמונה? אכן כל מצווה שמקיימים מצביעה על אמונה בה' ובתורתו, אבל מה המיוחד במצוות חלה שדווקא בה אמרו חז"ל שהמקיימה מבטל את העבודה זרה?   

ואם בשל העלות הכספית של החלה המופרשת, הרי אדרבה הפרשת חלה מהתורה מתקיימת גם בנתינת משהו כאמור, וישנם מצוות שהעלות הכספית שלהם הרבה יותר גבוהה, כמו מצוות צדקה או מצוות מעשר, שנותנים ללוי ולעני עשירית, שזה כמות הרבה יותר גדולה מהפרשה של החלה, ולמה דווקא על מצוות חלה אמרו חז"ל שזה מצביע על אמונה מוחלטת בה' וביטול עבודה זרה?

"לא יהיה לך"

האמונה המוחלטת של היהודי בה' אחד, אינה רק להאמין שיש א-ל אחד ואין עוד א-ל אחר חס וחלילה, אלא יתירה מזו שהעולם כולו חי ומתנהל כל העת מה' ואין עוד בלתו - אין כוח הקרוי 'טבע' או 'חוקי טבע' המנהל את העולם, אלא הכל מאתו יתברך. כי אפילו פעולות טבעיות, כצמיחת תבואה, אינם נוצרים מעצמם מאליו וממילא, אלא בהנהגת ה', הוא המצווה על כל גרגיר וגרעין לצמוח.

הרמב"ם פוסק שהחולק על כך הינו כופר בה'! כי עבודה-זרה אינה רק אמונה פסולה שכאילו יש כוח אחר שהוא הבורא, אלא גם מי שאמין בה' אלא שהוא מחשיב את כוחות הטבע - הכוכבים והמזלות שדרכם עובר השפע מהבורא לנבראים - שכאילו יש להם שליטה ובחירה איך ומה להשפיע לעולם, זה כפירה; כי האמת היא שהמזלות הם רק צינור המעביר את ההשפעה לנבראים ואין להם שום כוח ויכולת עצמאית לבחור ולהחליט, רק ה' הוא הבורא והמנהיג את כל העולם בכל רגע ורגע.

זו כוונת הדיבר השני בעשרת הדברות "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני גו'", ה' מצווה לא רק שלא נאמין בא-ל זר, אלא גם שלא נאמין שיש כוחות אחרים בטבע בעלי בחירה ויכולת לנהל את העולם [חוץ מהאדם, שה' נתן לו בחירה חופשית]. [וזה לשון הרמב"ם - עבודה זרה היא לחשוב ש"הואיל והאלהים ברא כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום .. ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד .. וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה .. לא שהן אומרים שאין שם אלוה .. הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא"].

עתה נבין מדוע דווקא מצוות הפרשת חלה מסמלת אמונה אמיתית בה' והתנגדות מוחלטת לעבודה זרה:   

הרי התבואה אינה צומחת מאליה, החקלאי צריך לחרוש לזרוע, לקצור כדי שיהיה תבואה, וזה עלול לגרום מחשבה כוזבת שהפרנסה תלויה בדרך הטבע, במעשה האדם, במזלות וכו'; לכן נתנה התורה את מצוות "ראשית עריסותיכם חלה", שהיהודי יפריש את החלק הראשון של עיסתו לה, ויתנה לכהן, ובכך היהודי מצהיר שצמיחת התבואה והפרנסה כולה אינה נעשית בכוחו האישי ולא בחוק הטבע, אלא ביד ה', ככתוב "הוא הנותן לך כח לעשות חיל", לכן הוא נותן את החלק הראשון לבעלים האמיתיים - הקב"ה.

זה מיוחד במצוות הפרשת חלה שאין במצוות אחרות, אפילו לא במצוות צדקה, כי בהפרשת חלה אין הנתינה כצדקה וחסד עם הזולת, אלא מתוך הכרה שה' הוא הבעל-הבית האמיתי - הוא המצמיח את התבואה והכל שלו, ולכן נותנים לו את "ראשית עריסותיכם".

"בעלי עסק רואים אלוקות במוחש"

הוזכר קודם שיש שני שיעורים בכמות החלה שיש להפריש - בעל עסק מפריש כ-2 אחוז ואדם שאינו בעל עסק אלא אופה לצרכו האישי כ-4 אחוז, ההבדל בכמויות נעוץ בהבדל בכוח האמונה של כל אחד מהם - על אדם הזקוק שזקוק לחיזוק יתר באמונה, ציוו חז"ל שיפריש כמות יותר גבוהה לחלה:

למי יותר קל להאמין שהעולם הגשמי וכל העיסוקים הגשמיים, ההצלחה בפרנסה ובחקלאות וכו', מנוהלים ומונהגים כל העת בידי ה' לבדו ולא בשום דבר אחר - ליהודי השוקד כל היום על התורה בעבודת ה' בבית המדרש וכמעט שאינו עוזב את תחום בית המקדש ואינו יוצא אל העולם החיצוני, או ליהודי שכל היום עוסק בפרנסה ובעיסוקים גשמיים (והוא מקדיש ללימוד התורה רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית):

בפשטות ניתן לחשוב שאיש התורה שכל חייו קודש לעבודת ה', מחובר להכרה באמת האלוקית הרבה יותר ממי שעוסק כל ימיו בעניני העולם הזה; אבל לעיתים רבות האמת היא בדיוק להיפך - דווקא איש התורה עלול לטעות ולסבור שהעולם שמחוץ לבית המדרש, עולם העסקים הגשמיים מתנהל בכוח הכשרון האישי ובחוקי הטבע והמזל ולא ביד ה', אדרבה דווקא מי שעוסק בעסקים שמחוץ לבית המדרש, יודע להכיר את האמת שההצלחה בעסקים כולה ברכה ונס אלוקי - שהרי יש עיסקה שהוא היה בטוח שבדרך הטבע יצליח ויתעשר ממנה ובסופו של דבר הוא נכשל ולא הרוויח ויש עיסקה שהוא היה בטוח שלא תניב לו רווחים גדולים ודווקא היה הניבה עושר גדול ומופלג, לכן, כותב הרבי בספר היום יום, יש יתרון לאנשי עסקים שהם רואים את הקב"ה במוחש ממש, איך שהוא הוא המנהל של כל עניני העולם הזה!

מכאן נגזר ההבדל בכמות ההפרשה של התרומות ומעשרות:

אנשי התורה שאינם עוסקים בעולם הכלכלי צריכים להפריש כמות יותר גדולה של חלה (4.2 אחוז) מאלו שיש להם עיסוקים גשמיים (רק 2.1 אחוז), כי צריך להחדיר גם ביושבי האוהל את ההכרה שלא רק העולם הרוחני אלא גם העולם הגשמי מתנהל בהשגחה פרטית מאת ה' ואין שום הצלחה גשמית בכוח האדם, אלא הכל מאתו יתברך.

פעם נפגשו שניים יהודים שהצליחו בעסקיהם והרוויחו הון תועפות, וכל אחד מהם סיפר לחבירו על הצלחתו, האחד אמר: "הייתי לי הצלחה עצומה, אני ממש גאון והצלחתי להשיג רווחים, אבל כמובן הכל בעזרת ה'", ואילו השני אמר "איזה השגחה פרטית היתה לי, הקב"ה עזר לי והצלחתי להרוויח"; אמנם שניהם יהודים מכירים באמת ומאמינים בה', אך יש מי שאמונתו מאוד מקיפה ורחוקה ויש מי שאמונתו חדורה בכל מהותו ויישותו - וזו היא מצוות הפרשת חלה להחדיר את האמונה בהכרה הפנימית, שה' מנהיג ומנהל את העולם.   

נסיים בברכתו של הרבי בשיחת קודשו:

"על ידי קיום מצוות חלה נזכה "להניח ברכה אל ביתך", להכניס את ברכת ה' בכל עניני הבית, שיהיה ניכר שכל עניני הבית מונהגים כרצון ה', ואז נזכה לברכה כפשוטה בכל עניני הבית, בבני חיי ומזוני רויחי", לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

(מקורות - לקוטי שיחות: חלק ח"י, עמוד 178. ועוד)