שנים-עשר מרגלים נשלחו על ידי משה רבינו לתור את ארץ ישראל. מתוכם, שניים בלבד נותרו בצדקותם ולא הוציאו דיבה על הארץ – יהושע בן נון וכלב בן יפונה.
 
מבין השניים, דווקא כלב היה מי שהצליח להשתיק את העם המוסת מהמרגלים האחרים, ולומר את דברו. כלב גם היה היחיד שלא הסתפק בניסיונות שכנוע הגיוניים, אלא הוסיף מילות אמונה שלמעלה מההיגיון: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלומר, כפי שמסבירים חז"ל: גם אם יאמר לנו משה לעלות לשמים – בוודאי נצליח!
 
ייחודיותו של כלב נבעה מהדרך שבה ניצל משותפות בחטא המרגלים: לעומת יהושע, שניצל מהחטא בזכות תפילה מיוחדת של משה רבינו – ניצל כלב בזכות תפילתו האישית על קברי האבות. יתרונה של תפילה ועבודה רוחנית עצמית הוא, שהקדושה המושגת בהן נקלטת טוב יותר באדם וגם קורנת ממנו כלפי חוץ. ולכן דווקא כלב הצליח להקרין מקדושתו אפילו על המתקוממים בעם ולגרום להם להקשיב אליו.
 
עבודה אישית חביבה במיוחד על הקדוש-ברוך-הוא והוא מעניק בזכותה כוחות נעלים במיוחד. אצל כלב התבטאו הכוחות הנעלים ברמות נאצלות של אמונה בקדוש-ברוך-הוא ובמשה עבדו.
 
עבודה אישית וגילוי אמונה איתנה – זו הדרך להביא את אור הקדושה לכל דבר ולכל מקום. וזו בעצם המטרה של קיום התורה והמצוות – לקדש את העולם ולהביא את הגאולה השלמה. להגשים את החזון: "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – להביא לכך שהקדושה הרוחנית המיוחדת של ארץ ישראל תתגלה ותאיר גם בכל הארצות.
 
(ליקוטי שיחות כרך ח עמוד 90)