בפרשת השבוע שעבר – פקודי – מסופר על הקמת המשכן ועל השכינה ששרתה בו, עד ש"כבוד השם מלא את המשכן". התגלות אלוקית שבאה מלמעלה. לעומת זאת, פרשת השבוע – ויקרא – עוסקת בהקרבת בהמות גשמיות והעלאתן לקרבן לפני הקדוש-ברוך-הוא. התקרבות והתעלות שבאה מלמטה.
 
ההתגלות האלוקית שבפרשת פקודי גדולה כל-כך עד ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן". התגלות מופלאה וכבירה, עד שאפילו משה רבנו לא היה יכול לשאתה. בפרשת ויקרא יש גם התגלות אלוקית, אך מצומצמת. "ויקרא אל משה" היא פנייתו האלוקית של הקדוש-ברוך-הוא אל משה באופן שהוא מסוגל להכיל.
 
מיקומה של פרשת ויקרא לאחר פרשת פקודי מלמד, כי מתוך ההתגלות האלוקית העליונה ביותר יש לעבור לעבודת ההתעלות של בני-האדם. זה למעשה רצונו של ה' – שאנו נשתמש בהתגלות השכינה שבמשכן כנתינת-כוח לעבודת ההתעלות שלנו ושל הבהמות ויתר דברי החולין לקדושה.
 
דבר דומה קיים בכל יום ויום: יהודי מתחיל את יומו בתורה ותפילה, בשעה של עמידה בדרגה רוחנית גבוהה, אך התכלית היא להביא את האור האלוקי של הדרגה הגבוהה אל פעילויות החולין שבמשך היום. להשתמש בדרגה הגבוהה כנתינת-כוח למילוי מטרת הבריאה – השכנת הקדושה בתוך העולם הזה הגשמי והתחתון.
 
כאשר משימה זו באה לידי שלמותה, באה הגאולה האמיתית והשלמה – תכף ומיד ממש.