בפרשתנו מובא הציווי על בניית מקדש לקדוש-ברוך-הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ישנו פתגם של חז"ל לפיו כל מקום שנאמר "לי" אינו 'זז' לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. על פי פתגם זה, בית-המקדש – שעליו נאמר בפסוק 'לי' – לעולם לא יכול להיחרב ('לזוז'). לכאורה המציאות היא שהוא כן חרב! הכיצד?
 
בחסידות מובא כי הכוונה היא שבית-המקדש ממשיך להתקיים בכל בית-כנסת ובית-מדרש, הנקראים בלשון חז"ל 'מקדש מעט'. כל מבנה כזה מהווה מין תחליף שממשיך את בית-המקדש וגורם לו להמשיך להיות קיים. בית-המקדש הוא המקום שבו הקדוש-ברוך-הוא משרה את שכינתו. בזמן הגלות, כאשר בני ישראל נעים ונדים, נודדת עמם השכינה ושורה בבתי-הכנסת השונים.
 
במיוחד, ישנו תמיד בית-כנסת חשוב יותר מכולם – בית-הכנסת של מנהיג הדור, שממנו יוצאת תורה לכלל ישראל. בית-כנסת זה נחשב ל'מקדש מעט' העיקרי בזמן הגלות והוא מהווה את הביטוי הממשי ביותר שיש לבית-המקדש בגלות.
 
קדושתם של בתי הכנסת השונים לא תיעלם גם בזמן הגאולה. אדרבה, היא תעלה בדרגה: בתי הכנסת כולם יועברו בדרך נס לירושלים ויתחברו אל בית המקדש השלישי. זו בעצם המשמעות של דברי חז"ל, כי לעתיד לבוא יהיה גודלו של בית המקדש כגודלה של כל ירושלים. כל בתי הכנסת ובתי המדרש מכל העולם יתחברו לבית המקדש וממילא הוא יהפוך למתחם ענק המתפרש על כל ירושלים.
 
ככל שבית הכנסת חשוב יותר בזמן הגלות, כך הוא ייקבע במקום קרוב יותר לבית המקדש. בתי-הכנסת החשובים ביותר יהיו הצמודים ביותר לבית-המקדש. בתי הכנסת האחרים יהיו מחוברים אליהם, ובאמצעותם – לבית המקדש.