בחצות הלילה קרא פרעה לבני ישראל לצאת ממצרים. בפועל, היציאה ממצרים הייתה בחצות היום שלמחרת.
 
עובדה זו עומדת בבסיסה של מחלוקת בין בית-שמאי ובית-הלל בעניין אמירת מזמורי ההלל בליל-הסדר: לפי בית-שמאי, אומרים לפני אכילת קרבן הפסח (דהיינו לפני 'שולחן עורך') רק את המזמור הראשון של ההלל. את המזמור השני – "בצאת ישראל ממצרים" לא אומרים בשלב זה, כיוון שבשעה זו טרם התרחשה יציאת מצרים. רק לאחר אכילת הפסח אומרים אותו.
 
אך לפי בית-הלל אומרים לפני אכילת הפסח גם את המזמור "בצאת ישראל ממצרים", משום שבעצם גם בסיום ליל הסדר עדיין זו לא השעה של יציאת מצרים (אלא רק בחצות היום שלמחרת), כך שאין עניין לדחות את אמירת המזמור לאחר אכילת הפסח דווקא.
 
מדוע אכן מבדילים בית-שמאי בין קודם אכילת הפסח לאחר אכילתו? – התשובה על כך נעוצה בהבדל העקרוני שבין עמדת בית שמאי לעמדת בית הלל בכל מחלוקותיהם: האם מגדירים כל דבר על פי הפוטנציאל שלו ('בכוח') או לפי מימושו של הפוטנציאל ('בפועל'):
 
לפי בית הלל, המצב בפועל הוא שקובע. ובעניינו, מכיוון ש(כאמור) גם בסיום ליל הסדר זו עדיין לא שעת היציאה בפועל ממצרים, אין טעם לחכות עם אמירת המזמור. אך לפי בית שמאי, ברגע שנוצרה האפשרות והיכולת ('בכוח') לצאת ממצרים, זו נחשבת כביכול שעת היציאה. ולפיכך דווקא לאחר אכילת הפסח, לאחר שנוצרה האפשרות לגאולה –מתאים לומר 'בצאת ישראל ממצרים'.
 
ההלכה נקבעה כבית הלל, שהמצב בפועל הוא שקובע. וכך גם בעניין הגאולה השלמה – אין אנו מסתפקים באפשרות וביכולת להתממשותה של הגאולה. אנו רוצים אותה כהלכה – בפועל ממש!