אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שבכל מוצאי שנת שמיטה, נאספו עם ישראל למעמד "הקהל" בבית המקדש. המלך ישב על בימה של עץ וקרא לפני כולם פרשיות מהתורה, שמעוררות לירא מהקדוש-ברוך-הוא ולשמור את מצוותיו.
 
גם כאשר בית-המקדש אינו בנוי בירושלים – קיימת אפשרות לקיים את מצוות 'הקהל' במובנה הרוחני. לבו של כל יהודי צריך להיות כמו בית-מקדש רוחני. המלך שבתוכנו זו הסמכות הפנימית שמשליטה מרות וקבלת עול, ו'הקהל' רוחני פירושו 'לאסוף' את כל כוחות הנפש ולהביא אותם לקבלת עול מלכות שמים.
 
אמנם אפשר וצריך לעבוד את הבורא גם באמצעות הבנה שכלית ותחושת עונג בקיום המצוות, אבל היסוד הוא קבלת-העול. אם חסרה לאדם קבלת-העול והוא עובד את הקדוש-ברוך-הוא רק על-פי שכלו ורגשותיו, הוא עלול לפתח חשיבות עצמית מיותרת, שהיא מתכון להפך הגמור מיראת שמים.
 
אלא שיחד עם זאת צריכה להיות מידה מסוימת של גבהות-לב ותקיפות, כדי שתהיה נחישות ועוז בקיום הרצון האלוקי. זו בעצם המשמעות הרוחנית של עמידת המלך על בימת עץ. העמידה על בימה מסמלת גבהות ועליונות, אולם מדובר בבימה עשויה מעץ ולא מאבן – בניין ארעי, שמסמל את ארעיותה של הגבהות, משום שהעיקר אינו בה אלא בקבלת העול. מיקומה של הבימה ב'עזרה' הקדושה מסמל את מקומה של הגבהות בתחומי הקדושה בלבד.
 
השילוב בין קבלת-עול יסודית ובין גבהות-לב יוצר את הפעולה השלמה של מצוות 'הקהל' ברוחניות, ומחיש את הזמן בו נקיים את מצוות הקהל כפשוטה, בבית-המקדש השלישי, עת נשמע את הקריאה בתורה מפי המשיח בעצמו.