בפרשת-השבוע מוזכרות שתי קבוצות בעם ישראל, שנהגו לא כשורה: קבוצה אחת הצביעה על החסרונות במן – האוכל השמימי שתהליך העיכול שלו לא היה טבעי ולכן כונה על-ידם 'לחם קלוקל'. קבוצה שנייה התלהבה במיוחד מהמן והרבתה באכילתו. היו אלה  בני גד ובני ראובן, ששבעו מהמן ומיעטו באכילת בשר ולכן נותרו עם מקנה רב. המקנה שימש עבורם עילה לא להיכנס לארץ ישראל, אלא להישאר בעבר הירדן המזרחי, שם קיימים כרי מרעה נרחבים.
 
אלה האחרונים נהנו מהמזון הניסי והעדיפו להשתמט מהאתגרים שמזמנת העבודה הטבעית בארץ ישראל. הראשונים, לעומתם, רצו אך ורק את מה שמשיגים בדרך הטבע, מבלי להיעזר באנרגיה הניסית שסיפק המן.
 
שתי קבוצות אלו מייצגות שתי גישות לא נכונות ללימוד התורה. המן מסמל את הרובד השמימי הרוחני בתורה, המכונה 'פנימיות התורה'. ישנם כאלה שדבקים בלימוד פנימיות התורה ונמנעים מלעסוק בהיבטים המעשיים והגשמיים של התורה – בסגנון בני גד ובני ראובן. וישנם כאלה, בסגנון הקבוצה הראשונה, שנוהגים ההפך לגמרי ובכלל לא עוסקים בפנימיות התורה. הם מרוכזים כל-כולם רק בהיבטים הגלויים והמעשיים של התורה.
 
משה רבינו הוכיח את אלו כאלו, משום שלא זו ולא זו הדרך הנכונה. כדי לכבוש את ארץ ישראל – כדי להשלים את הכוונה האלוקית שבקיומנו עלי אדמות ולהגיע לארץ ישראל השלמה, זו שנחיה בה כולנו בגאולה השלמה – מוטל עלינו להיות מחוברים אל הרוחניות השמימית מחד גיסא ובד בבד להתמודד כראוי עם המציאות הגשמית מאידך גיסא.