המרגלים עמדו בדרגה רוחנית גבוהה, אבל לימוד התורה שלהם נשאר בעולם הרוחני ולא ירד לידי מעשה.
המרגלים ששלח משה לארץ-ישראל היו אנשי-מעלה, "ראשי בני-ישראל". מכאן שהתנגדותם להיכנס לארץ נבעה דווקא מדרגתם הרוחנית העליונה. ואכן, מוסבר בתורת החסידות, שהמרגלים ניסו למנוע את הכניסה לארץ משום שרצו להישאר בעולם הרוחני של לימוד התורה, כפי שחיו בני-ישראל במדבר ולא לרדת לעולם המעשה של קיום המצוות המעשיות בארץ-ישראל.
אך דבר זה עצמו, המובא בפרשתנו 'פרשת שלח', דורש ביאור: איך ייתכן שאנשי-מעלה, ראשי השבטים, יטעו בעניין כה יסודי ולא יבינו את גודל חשיבותו של מעשה המצוות; והלוא התורה כולה מדברת על חשיבות קיום המצוות?!
די להם במדבר
עלינו לומר, שהמרגלים אכן ידעו והבינו שאי-אפשר להסתפק בלימוד תורה ושיש הכרח לקיים את המצוות המעשיות, אך לשיטתם היה אפשר להסתפק בקיום המצוות שקיימו בני-ישראל במדבר. לא מוכרחים להיכנס לארץ-ישראל ולעסוק בחיי החולין, כדי לקיים את כל המצוות הקשורות בחיים הארציים הרגילים; די במצוות שמקיימים בתנאי המדבר - כך טענו.
(ובוא לא נשכח, כי אחר עשרות שנות גלות, דיכוי, שעבוד וצורת חיים חילונית - רצו להנות "מעט" מעולמה החדש והקסום של התורה ומצוותיה, בליוּוי צמוד של ניסים ונפלאות, ושלל "תנאי-שירות" מאלפים (המתגלים לכל קורא במדרשים).
לכאורה נראה שהמרגלים היו שלמים בדרגתם הרוחנית וברובד של לימוד התורה, ורק השלב של המעשה לא היה בתכלית השלמות אצלם. אך האמת היא, שהחיסרון במעשה מוכיח שגם לימוד התורה שלהם לא היה מושלם, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה".
שלושה אופנים
בעיקרון זה, שהמעשה הוא עיקרו של הלימוד, יש שלושה אופנים. הראשון הוא, שהמעשה הוא 'אבן-הבוחן' שהלימוד הוא אכן לימוד ראוי לשמו. בעולם השכל יכולות להיות סברות לכאן ולכאן, וכאשר הלימוד תואם את ההלכה בפועל, רק אז, מעיד הדבר, שהלימוד אמיתי.
אופן שני - השלמות של הלימוד היא כאשר "תלמוד מביא לידי מעשה". כל עוד האדם עוסק בשכל תאורטי, ייתכן שלא יתאמץ יותר מדי לבדוק אם סברותיו אמיתיות ונכונות בתכלית; אולם כשהוא יודע שעל-פי המסקנות השכליות הללו נחתכים דברים הנוגעים למעשה בפועל, הוא מתעמק יותר בלימוד ומקפיד יותר לבחון שרעיונותיו נכונים ואמיתיים לחלוטין.
מהשכל אל המעשה
האופן השלישי והנעלה ביותר - ה"תלמוד" עצמו "מביא לידי מעשה". הרעיון השכלי חודר עמוק כל-כך בפנימיותו של האדם, עד שהוא מתבטא גם בהתנהגותו המעשית. בדוגמת דברי הרמב"ם: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו... כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו וכו'". חכמה אמיתית פירושה, שהיא מתעצמת עם האדם עד שהיא באה לידי ביטוי בכל פרט של חייו.
בנקודה זו טמון חסרונם של המרגלים. הם עמדו בדרגה רוחנית גבוהה, אבל לימוד התורה שלהם נשאר בעולם הרוחני ולא ירד לידי מעשה. לו היה לימודם עומד בדרגה העליונה והאמיתית, היו מבינים שדווקא השלמות של לימוד התורה מחייבת את הכניסה לארץ-ישראל, כדי שהתורה תתבטא בחיי המעשה ובקיום המצוות המעשיות בארץ-ישראל.