פעמיים סמוכות זו לזו מוזכרת עליית משה רבינו אל הר סיני: "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר". "ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר". התורה חוזרת ומתארת את העלייה פעמיים, משום שמשה אכן עלה פעמיים: פעם אחת לפני מתן תורה ופעם שנייה לאחר מתן תורה. השאלה היא, מדוע התורה חוזרת ומזכירה בפעם השנייה את הענן – הרי אנו יודעים מקיומו כבר מהפעם הראשונה?
 
רש"י מסביר כי הענן המוזכר בפעם השנייה אינו הענן הראשון. הענן הראשון היה ענן של ממש, אך הענן השני היה "כמין עשן": הגילוי האלוקי על הר סיני היה "כאש אוכלת בראש ההר" והוא ייצר עשן. אך מכיוון שעל הר סיני לא היו חומרים דליקים, לא התהוותה חריכה שמייצרת עשן של ממש, אלא רק 'כמין עשן'. אל 'כמין עשן' זה מתכוונת התורה באומרה "ויבוא משה בתוך הענן".
 
במבט מעמיק, קיימת סיבה נוספת מדוע לא נוצר מהאש עשן ממש: קודם לכן, בשעת מתן-התורה נאמר "והר סיני עשן כולו", משום שברגע הראשון של התחככות האש האלוקית עם חומריות נוצר עשן ממש. אך לאחר מתן-תורה העולם נהיה מזוכך יותר, ולפיכך החיכוך של האש האלוקית עם חומריות ייצר רק "כמין עשן" ולא עשן ממש.
 
מהדברים האמורים ניתן להפיק הוראה לחיים: כאשר מקיימים את הרצון האלוקי עם חומר גשמי, מזככים ומקדשים את העולם. ישנם יהודים שמעדיפים לעסוק כמה שפחות עם זיכוך הגשמיות, משום שהם חוששים שההתעסקות עם הגשמיות תפגע ברוחניות שלהם. הם נרתעים להתלכלך מה'עשן' שנוצר מהחיכוך עם הגשמיות. לכך מלמדת התורה כי לאחר מתן תורה כבר לא נוצר 'עשן ממש' אלא רק 'כמין עשן'. אין אפוא ממה לחשוש, ויש לעסוק כמה שיותר בזיכוך העולם כדי להכין אותו אל הגאולה השלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.